פורטפוליו / קובי שינפלד

ילדות: אבא מצ'כוסלובקיה, אימא מפולין, שניהם עלו ב-1933 לארץ, הכירו פה והתחתנו בתל אביב. עברנו לחיפה אחרי שאבא רכש את זנלכל, שהיה בקשיים. כבן ראשון אחרי שתי בנות, פמפמו לי מגיל אפס שאני הבן הממשיך היחידי.

יתמות: אבא נפטר כשהייתי בן 15 וחצי. זאת הייתה בומבה נוראית. למדתי במגמה ביולוגית ורציתי להיות רופא כדי למצוא תרופה לסרטן, המחלה שממנה הוא מת. אימא לא הייתה מרוצה מהתוכניות שלי, בגלל הייעוד שלי, שהיה אמור להתממש בבוא הזמן, ובינתיים גיסי ניהל את המפעל. אחרי הצבא בחרתי ללמוד הנדסת מזון ותעשייה וניהול כדי להמשיך את דרכו של אבא. הצעד הזה נתן משמעות למותו. ההנצחה הזו חזרה על עצמה עם החברים שנהרגו ביום כיפור.

כיבוש החרמון 1: הייתי מ"מ בגדוד 51 והשתחררתי בפברואר 1973. כשפרצה המלחמה עליתי לרמת הגולן, מצאתי את הפלוגה הסדירה שלי, קיבלתי צוות והתחלנו להילחם. ביום האחרון של המלחמה, בקרב על כיבוש החרמון, נפגעו ונהרגו 70% מחיילי הפלוגה, ולכן אין בקרב הזה ולו טיפה של שמחת ניצחון.

כיבוש החרמון 2: שלושים שנים אחרי ארגנתי עם הסמ"פ שני מפגשים לאנשי הפלוגה, וגילינו שבמשך השנים הארוכות האלה מעטים העזו לדבר על הקרב.

קורס טיס: באמצע הלימודים בטכניון החלטתי להתגייס לקבע ולהתחיל קורס טיס. הודחתי אחרי שנה וחזרתי ללימודים.

זנלכל 1: התחלתי לעבוד כטכנולוג מזון, אחר כך כמנהל תפעול. הובלתי את ההנפקה הראשונה של החברה, ב-1983, ומוניתי למנכ"ל בגיל 31, תפקיד שמילאתי עד 2005. בכספי ההנפקה בנינו את המפעל באלון תבור ליד עפולה, שהיה גדול פי ארבעה מהקודם, רכשנו את מפעל "פרי זה", ועשר שנים אחר כך את "יכין". כשהתחלתי את דרכי היו 12 מפעלים בענף, היום נשארו שלושה, כשאנחנו מובילים בנתח השוק, גדלים בשיעור של 10% בכל שנה ומחלקים דיבידנדים.

פרסום: החלטנו להתמקד ביכין, שהוא מותג מוכר, ולא בזנלכל, ש-80% מהפעילות שלו התמקדו בחו"ל.

פרי גליל: מתחרה קשה. הם עברו המון בעלויות. בכל פעם נכנס משקיע חדש עם השקפה ניהולית משלו, השקיע כספים ודאג לא להקל על המתחרים.

פרישה: אחרי 25 שנים מיציתי, הרגשתי שאני הולך לעבודה בלי שמחה, אלא מתוך אחריות ומחויבות, פיניתי את כיסא המנכ"ל והפכתי ליו"ר פעיל. מיניתי את פיני גורביץ', שיחגוג השנה 40 והיה מנהל השיווק שלנו. אני נהנה מכל רגע איתו.

שוש ברלינסקי-שינפלד ז"ל: אשתי. אישה נדירה, שניהלה בין היתר את גני התערוכה והייתה המנכ"לית של המועצה להשכלה גבוהה. היא גילתה שחלתה שוב בסרטן חוזר חודשיים אחרי שהכרנו, כשהייתה בת 49. התחתנו בשלב האחרון של המחלה, בחתונה גדולה, וארבעת הבנים שלי מהנישואים הקודמים החזיקו את החופה. אחרי מותה, בת 52, חרב עליי עולמי. הייתי בלי עבודה שתמלא את זמני ובלי אישה.

ריצה: אף פעם לא רצתי בעבר, ומאז הצבא, חוץ מקצת רכיבה על אופניים, לא עשיתי ספורט. כיום, הריצה היא בבואה של החיים. דרכה אתה מתמודד עם פחדים, אתגר ארוך וקשה, ותוך כדי אתה מגלה על עצמך דברים שלא ידעת.

מרתון: אחרי שנתיים של אימונים והשתתפות בכמה חצאי מרתון, בסוף ספטמבר אני אעשה את המרתון הראשון שלי בברלין. חלק מההכנות הוא ריצה של בין 24 ל-32 קילומטרים בכל שבת.

דור המשך: הבנים שלי לא באו לעסק. הייתה דילמה אם נכון לערב משפחה ועסקים, כשלאחיות שלי ולי יש עשרה ילדים, שהרי הסטטיסטיקה טוענת שהדור השלישי הורס אותם. מהיום שהילדים נולדו אמרתי שמה שהם ירצו לעשות - שיעשו. אין שום לחץ. האושר הכי גדול זה לראות אותם שמחים.

תפיסת עתיד: עולם העסקים לא מעניין אותי כרגע, למעט מתן של כל עזרה שאני יכול לזנלכל. אני במקום של הבנה, שעל כל השאלות החשובות של החיים אין תשובות. אני רשום כבר שנה שלישית לקורסים בקתדרה, לקחתי קורסים ברפואה ובחקר המוח, במשמעות החיים על-פי האינטלקטואלים, ואני בטוח שהקריירה הבאה, כמו הריצה והדברים הגדולים בחיים, תקרה במקרה.