תערוכת ציור יחיד

תחת מכחולו של דוד ניפו אפילו בקעת באר שבע נצבעת בהוד

תערוכת יחיד מיוחדת במינה מוצגת עד סוף השבוע בלבד בגלריה קונטמפוררי. בתערוכה מוצג ציור אחד ויחיד של האמן דוד ניפו. ציור נוף מונומנטלי, רוחבו 3 מטרים וגובהו 1.2 מטרים. את בדידותו בחלל מפיגה עבודת נוף נוספת, בווידאו, של שרי כריאל. כל מהות התערוכה והציור עצמו מלאה סתירות מעוררות סקרנות.

ראשית, גלריה קונטמפוררי, המצהירה כבר בשמה שהיא מוקדשת לאמנות עכשווית, מציגה כאן את הז'אנר הקלאסי של ציור פיגורטיבי מוקפד ומדוייק עד לאחרון הפרטים. נושא הציור הפיגורטיבי, החזרה לציור והעיסוק העכשווי המוגבר בתחום זה, עומד בימים אלה במרכז ויכוח תקשורתי מרתק. ניפו, צייר מחונן וממקימי בית הספר "התחנה", יחד עם עמיתו ארם גרשוני, מספק כאן הצצה למה שמעסיק את האמן, את החירות הגדולה שהוא לוקח לו לצד הבחירה במדיום הנוקשה הזה.

זאת הוא עושה בעצם הבחירה בתוכן ובקנה המידה. שם הציור "בקעת באר שבע - אדמות כבדות והדיסקוס ההידראולי-פנאומטי של שיניצקי" מעיד הן על הנוף הצחיח שהוא מנציח והן על מידה של ציניות מאוד עכשווית.

הנוף בקעת באר שבע. אתר נטול רומנטיקה, הוד והדר. רגבי אדמה חשופה מלוא העין; חורש עצים מתגודדים, כמו מנסים להצל זה על זה; עמודי חשמל ניצבים כנפילים נישאים מעל פני הקרקע הנמוכים, שולחים קווי מתח גבוה החוצים את השמים הריקים; בתי העיר הדהויים נראים במעורפל באופק, שורה לבנה המאותתת סימני חיים, כמתוך גלי חום.

האוצרת טלי תמיר כותבת ומבארת, כי כותרת העבודה עוקבת אחר שירו של מאיר אריאל "הבן אדם אינו אלא". השיר נפתח במילים "הבן אדם אינו אלא / חתיכת בוץ מתוחכם...". "אריאל מנסח את ההרהור הקיומי שלו באמצעות מטאפורה חקלאית של אדמה כבדה, עפר קשה", כותבת תמיר.

הדיסקוס המפורר את גושי האדמה אחרי החריש העמוק של המחרשה, והופך אותה כר לזריעה, אינו נמצא בתמונה. ניפו משתמש בשירו של אריאל כמראה מקום, כנקודת מוצא או כשלוחה הממשיכה את ציורו לתוך התודעה. הוא עצמו תושב הדרום, מתבונן בנוף ומצייר אותו כמי שעובר על תווי פנים מוכרות. אך אין לטעות במלאכת המחשבת - שלוש שנים של עבודה שהושקעו בהשלמת ציור יחיד, ציור שבו האור החורך של הנגב עולה מן הבד, הזמן עומד מלכת והאדמה הכבדה מדברת בדממה הנצחית שלה.

לצד ציורו של ניפו מוצגת עבודתה של כראל, אמנית ישראלית החיה בניו יורק. הניגוד החד בין שני ביטויי הנוף יוצר עוד סתירה פנימית בין כתלי הגלריה - חלל קתדרלי של בטון חשוף בגובה שלוש קומות.

"על רקע ייצוגים של נוף רומנטי - צמרות צפופות, אגם מוקף יערות, שביל מתפתל בין העצים, קרן שמש נשברת בתוך הסבך - משלחת כראל אל המסך שורה של מניפולציות... פנטזיה על עולם חדש", כותבת תמיר.

"נוף כפול", גלריה קונטמפוררי, הרצל 117, תל אביב, עד 28.8. ב-ה' 11:00-19:00, ו' 10:00-14:00, ש' 11:00-14:00