"פיצוי - רק בהוכחת קשר בין רשלנות לנזק בהסתברות של 51%"

‎‎בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, השיב על כנה את ההלכה בעניין ששונתה לפני 5 שנים‏ ■ הפסיקה עתידה להשפיע על כלל תחומי המשפט האזרחי ולמנוע הגשת תביעות מיותרות

‎‎רק הוכחת הקשר הסיבתי בין מעשה רשלני לבין נזק, בהסתברות של למעלה מ-51%, תזכה את הניזוק בפיצויים - כך קבע היום (א') בית המשפט העליון בהרכב מורחב, ברוב של 5 שופטים נגד 4, במסגרת פסק דין עקרוני בתביעת רשלנות רפואית.

בתחום המשפט האזרחי טוענים כי הפסיקה, המשיבה על כנה את ההלכה ששונתה בעליון לפני 5 שנים, עתידה להשפיע על כלל תחומי המשפט האזרחי ולמנוע הגשת תביעות מיותרות, המבקשות לקבל פיצויים בשיעורים יחסיים למידת ההסתברות, גם כשזו נמוכה מ-50%.

‏מדובר בתביעתה של עדן מלול, שנולדה ב-1992 בבית-החולים כרמל בחיפה. היא נולדה בניתוח קיסרי דחוף, ובהמשך התברר כי היא סובלת משיתוק מוחין ומפיגור שכלי, ושיעור הנכות שלה הוא 100%.

בבית המשפט המחוזי וכן בערעור בעליון נפסק כי בית-החולים התרשל בשל העיכוב של 45 דקות שנגרם בביצוע הניתוח הקיסרי. ואולם, לא היה ברור אם מחלתה של הילודה נגרמה בשל עיכוב זה, ובעניין זה שרר מצב של "סיבתיות עמומה".

‏הן המחוזי והן העליון, בשלב הערעור, קבעו כי במקרים של עמימות בהוכחת הקשר הסיבתי - כאשר קיימים כמה גורמים אפשריים שהיו יכולים להיות קשורים לנזק, אך לא ניתן להוכיח קשר סיבתי של אף אחד מהם ברמה של יותר מ-51% - רשאי בית המשפט לקבוע "קשר סיבתי סטטיסטי" בדרך של אומדן, ולחייב בפיצוי באותו שיעור - ואכן נפסקו פיצויים חלקיים בשיעור 20% מהנזק.

על כך הגישו בית-החולים כרמל וקופת-חולים כללית בקשה לדיון נוסף, כשניתן פסק הדין בעליון ב-2005, והליך זה התקיים בהרכב של 9 שופטים.

‎‎אחריות יחסית?

9 השופטים בדיון הנוסף נחלקו בדעותיהם. 5 שופטים - הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי ואשר גרוניס - קבעו כי ככלל אין להכיר בחריג ה"אחריות היחסית" במקרים של סיבתיות עמומה, ולכן בוטל פסק הדין שניתן בערעור העליון. לעומתם סברו השופטים מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן כי יש מקום להכיר באחריות יחסית.

‏ואולם, כל שופט נתן דגשים שונים באשר למקרים שבהם ניתן לבחור בדרך זו. ביניש, ריבלין ולוי סברו כי יש להכיר בחריג מצומצם במקרים של "הטיה נשנית" מבחינה סטטיסטית (תופעה החוזרת על עצמה ויוצרת מובהקות סטטיסטית); גרוניס, נאור וג'ובראן לא הכריעו בעניין זה; רובינשטיין ראה בכך חלק מכלל האחריות היחסית; פרוקצ'יה סבורה כי אין להכיר באחריות יחסית בדרך של הלכה פסוקה, אלא רק אם הדבר ייעשה בחקיקה. בעליון ציינו כי "חשיבות הפסיקה בהכוונה עתידית של בתי המשפט ובהתוויית פתרון ראוי לשאלה המשפטית שיש לה השלכות בכל תחומי המשפט האזרחי".

‏ריבלין, שכתב את פסק הדין העיקרי מטעם הרוב, הצטרף לרעיון העקרוני, שלפיו ניתן לקבוע אחריות יחסית בנזיקין ולפסוק פיצוי לפי הסתברות, אך גרס כי יש לקבוע אמות-מידה ליישום רעיון זה, לסייגו כראוי ולהגדירו באופן שלא יחולל זעזוע בשיטה המשפטית כולה.

לדבריו, "כלל מאזן ההסתברויות", שלפיו מי שמוכיח את טענותיו בהסתברות של 51% זוכה ב-100% מתביעתו, "איננו חזות הכל, והתוצאה של 'הכל או לא כלום' איננה יפה לכל הנסיבות". אלא שלדבריו, לא כל המקרים של עמימות סיבתית מצדיקים חריגה מכלל מאזן ההסתברויות - אלא רק כאלה הנכנסים בגדרה של "הטיה נשנית".

‎‎פיצוי לפי הסתברות

‏‎‎נאור, שכתבה את פסק הדין העיקרי מטעם המיעוט, תיארה את נקודות ההשקה בין גישתה לבין זו של ריבלין, ואולם בסופו של דבר נקטה עמדה שונה, שלפיה ניתן במקרים של עמימות סיבתית לבחור בפיצוי לפי הסתברות. לדבריה, יש לדחות את "המבחן התוחם" של הטיה נשנית, המסתמך על שיקולים של מובהקות סטטיסטית.

"מבחן זה הוא צר מדי", קובעת נאור, "כיוון שהוא שולל פסיקת פיצוי לפי הסתברות במקרה בודד, לרבות במקרה שלפנינו. הוא גם רחב מדי, כיוון שבהתקיים מבחן ההטיה הנשנית נסוג הכלל המסורתי של מאזן ההסתברויות לכל אורך השורה, לטובת ניזוקים ולטובת מזיקים כאחד, בעוד שהחריג שהוצע על-ידי מצומצם וחל רק לטובת הניזוק הבודד, ואין הוא חל לטובת המזיק".

‏‏"לפני הרבה שנים טענתי שצריך ללכת לפי דיני הנזיקית האנגליים", אמר עו"ד יעקב אבימור, שייצג את בית-החולים במסגרת הדיון הנוסף, "כדי לא להגיע למצב שכל שופט שחושב שיש עמימות נסיבתית יפסוק 20 או 30 אחוז. פסק הדין הקודם הביא למצב של ריבוי תביעות, נוצר זרם של תובעים שידעו מראש שאין שום מומחה שיוכל לתת חוות-דעת בנושא הקשר הסיבתי במקרה נתון. לשופטים לא היו כלים לאמוד את שיעור הקשר הסיבתי, וכעת הושבה ההלכה למקומה". ‏‎‎‏(דנ"א 4693/05). ‏‎‎‏

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988