זעקת הקוזקים הגזלנים

כבר לאחר ההצגה הראשונה קמה זעקה גדולה מכיוון הציבור הימני-דתי בכלל, ומכאן קצר מאוד המרחק להחרמה. ואכן, מיד פורסמו ברבים הודעות על חרם כנגד ההצגה - אבל לא רק נגדה. פוליטיקאים מכל גווני הקשת הימנית-דתית הכריזו על החרמתו של תיאטרון הקאמרי כולו על מכלול הצגותיו, כלומר הוכרז איסור על מי שאלוהים וימניות בלבו להציב את רגלו בתיאטרון, שהעלה את המחזה.

המחזה שלי אינו דוגמא יחידה, כמובן. היו הרבה מחזות, ובכלל יצירות מכל סוג, שזכו לטיפול דומה. ולא נשכח את החרמות על רשתות מזון בגלל סיבה זו או אחרת, על משרדי פרסום בגלל תמונות כאלה ואחרות - בכלל, הציבור הימני-דתי ידוע בחרמנותו המופלגת (מלשון חרם, כמובן).

עכשיו באים כמה עשרות אנשי תיאטרון ומודיעים שלא יופיעו בבית התרבות החדש בעיר אריאל, לא הם ולא הצגותיהם. הסיבה היא התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות, המהוות סמל שלו.

והנה שוב נשמעת זעקתם של עסקנים ופוליטיקאים ימנים-דתיים, אבל הפעם לא כדי להכריז על חרם, אלא כדי למחות על חרם המופנה נגדם. אסור לטעות: זו אינה זעקת הקוזק הנגזל, אלא זעקת הקוזק שבמקרה זה הוא נגזל, אבל ברוב ימות השנה הוא הקוזק הגזלן.

הקוזק גזלן השמאלן

אל תחשבו שמחרימי אריאל, ובכלל השמאלנים הקיצונים, טובים בהרבה, או בכלל מהימנים הקיצונים, בהתייחסותם לחרמות ולחופש הביטוי. בכלל, ברגע שאדם מדביק לעצמו תווית אידיאולוגית כלשהי, זה כשלעצמו הופך אותו לאטום לקבלת דעות נוגדות, או להיות מסוגל להעלות על דעתו שבמקרה מסוים השני יכול להיות צודק, ואני טועה. לא תמצאו דבר כזה אצל אנשים שכלאו עצמם בתוך מסגרות אידיאולוגיות, מה שמביא אותי אל סופה של פרשת המחזה "אטום".

הלחצים הורידו את אטום מן הבמה. כריתי היטב את אוזני, אבל היא לא הצליחה לקלוט קולות מחאה רבים מדי נגד הפגיעה הזאת בחופש הביטוי, ובכלל נגד החרם. היו בודדים, כמו הסופר סמי מיכאל, מנהלי הקאמרי, במאי ההצגה עודד קוטלר ושחקניה, ואחרים, שכן אמרו דברים קשים על החרם. אבל לא אף שחקן, אף במאי, אף חבר הנהלה - של התיאטרונים האחרים.

מה הנמשל? - שבפרשיות הקשורות לאידיאולוגיות וחרמות אין צדיקים באף אחד מהצדדים.

הדתיים-ימניים מתנגדים לחרם רק כשהוא מופנה נגדם, ושמאלנים, בתוכם שחקנים ובמאים חותמי העצומה, חרדים מאוד לחופש הביטוי - אבל שלהם ושל דעותיהם, וכאשר זה נוגע להם אישית. סיפור בנאלי מן החיים, ועליהם.