מה הפיל את אנני לייבוביץ'?

התחביב של ריצ'רד פטי, מנהל מרפאה בבריטניה המתמחה בטיפול בגברים הסובלים מבעיות זקפה וערמונית, הוא דווקא איסוף תצלומים של נשים. הוא לא מתעניין בכל תצלום, רק בדמויות מוכרות בעלות קריירה מעניינת או סיפורי חיים מסקרנים. יש לו דיוקנאות של השחקניות ג'ולייט סטיבנסון וסקרלט ג'והנסון, ושל האמנית טרייסי אמין. הוא גאה במיוחד בתצלום משנת 1909, מעשה ידיו של צלם אנשי החברה הנודע אלכסנדר בסאנו. התצלום הוא של מוד אלן, רקדנית אקזוטית ולפי השמועה פילגשו של אדוארד השביעי. "ריקוד סאלומה" שלה הוגדר "תועבה" על ידי לורד צ'מברליין, הממונה על תפקוד חצר המלוכה הבריטית. הוא החל לאסוף תצלומים לפני 12 שנה. "זה לא רק עניין של ידוענות. אני אוהב ללמוד על הנשים ולהכיר את הסיפור שמאחוריהן", הוא אומר.

פטי היה צריך לכאורה להיות לקוח פוטנציאלי של אנני לייבוביץ', הצלמת הפרפקציוניסטית הנודעת של המגזין "ואניטי פייר". צילומי כוכבי הוליווד והדמויות האחרות שלה הם מתמונות הידוענים המוכרות ביותר. הצילומים שלה את דמי מור ההרה בעירום ואת ג'ון לנון בעירום מחבק את יוקו אונו כמה שעות לפני הירצחו ב-1980, הגדירו את זמנם.

אחרי 40 שנות קריירה, שהחלו בצילומי להקת הרוק רולינג סטונס ב-1970, לייבוביץ' (61) היא ידוענית בעצמה. מלבד עבודתה ב"ואניטי פייר" היא מצלמת קמפיינים לחברות כמו אמריקן אקספרס. מלכת בריטניה העניקה לה את הזכות לצלם פורטרט שלה ב-2007, ומנהל הערוץ הראשון של הבי.בי.סי. התפטר לאחר שהשתמע מתוכנית תעודה ששודרה בערוץ שהמלכה נטשה את זירת הצילום.

למרות שמה, פטי אינו מתכוון לרכוש עבודות של לייבוביץ'. לא את 10 ה"master sets" שהוצעו לקונים פרטיים במחיר של יותר מ-3 מיליון דולר לסט. אפילו לא צילום יחיד. "לא", הוא אומר בתקיפות. "כמעט קניתי את הפורטרט של המלכה, והחלטתי לא לקנות. לייבוביץ' היא בהחלט צלמת נחשבת, אבל הטעם שלה, סגנון הצילום, אמריקני בבירור".

זו רק דעתו של אספן אחד, אך היא מייצגת תופעה מתרחבת ביחס ללייבוביץ', המתקשה לשפר את מצבה הכספי לאחר שצברה חובות במיליונים רבים כתוצאה משורה של הסתבכויות אישיות ומקצועיות. הצרות של הצלמת הזאת, ששכרה אמור להיות אחד הגבוהים בעולם, מרתקות את אמצעי התקשורת ואת עולם האמנות.

לא מרוויחה

הבעיות נחשפו בפומבי לפני שנה, כאשר לייבוביץ' נתבעה על ידי ארט קפיטל, חברה מניו יורק שהלוותה לה 24 מיליון דולר כנגד ביטחונות שכללו את שלוש הדירות שלה בגריניץ' ווילג' במנהטן ואת תיק עבודותיה. ארט קפיטל, שלייבוביץ' כינתה באותה עת "מטרידנית", דרשה את הזכות להיכנס לדירותיה כדי לשערך נכסים שעשויים היו להימכר כדי לכסות את חובותיה. התביעה הוסדרה בינתיים.

לייבוביץ' הגיעה אל ארט קפיטל בהמלצת קן סטאר, יועץ פיננסי שחוג לקוחותיו כלל סלבריטאים כמו אל פצ'ינו, סילבסטר סטלון ומרטין סקורסזה. סטאר מרצה כעת עונש מאסר, לאחר שהודה בהעברת עשרות מיליוני דולר מחשבונות לקוחותיו לחשבונו. לייבוביץ' נחלצה מהקשר שלה עם ארט קפיטל באפריל, כאשר קולוני קפיטל, קרן פרייבט אקוויטי מקליפורניה, קנתה את החוב שלה והעניקה לה בכך מרחב נשימה.

אך סיפורה של לייבוביץ' גדול יותר מסיפורה של צלמת הנטמעת בעולם בעלי הממון שהיא מצלמת. הסיפור מלמד דבר מפתיע - למרות הכישרון והידוענות שלה, אין לה כוח רווחיות כאמנית.

אילו יכלה למכור את עותקי צילומיה בגלריות או במכירות פומביות בסכומים שמקבלים צלמי אופנה וחברה לשעבר כמו הרב ריטס, בטינה רימס וריצ'רד אוודון - שלא לדבר על אמנים עכשוויים העוסקים בצילום כמו סינדי שרמן, ריצ'רד פרינס, אנדריאס גורסקי וג'ילברט אנד ג'ורג' - הבעיות הפיננסיות שלה היו קלות בהרבה.

הסכום המרבי שאחד מצילומיה השיג במכירה פומבית, לפי בית המכירות המקוון Artnet, היה 31,200 ליש"ט (49 אלף דולר). זה היה ב-2005, עבור עותק צילום חתום מ-1986 של האמן המנוח קית הרינג, בעירום ומרוח בצבע. רוב עבודותיה של לייבוביץ' נמכרו השנה במכירות פומביות בכמה אלפי דולרים, וכמה מהן בכמה מאות בלבד.

הסכומים האלה גבוהים ביחס לרוב הצלמים, אך עבודות של שרמן, פרינס וגורסקי נמכרו ביותר מ-2 מיליון דולר (3 מיליון במקרה של פרינס וגורסקי). פורטרט של אוודון מ-1957 של מרילין מונרו נמכר ב-2008 בסותביס ב-457 אלף דולר, וצילום שחור לבן של שער המגזין "ווג" מ-1950 של אירווינג פן נמכר בכריסטיס באותה שנה ב-481 אלף דולר.

"אם לומר את האמת, השוק לעבודות של לייבוביץ' מעולם לא היה חזק במיוחד", אומר ג'וש הולדמן, מנהל יחידת התצלומים בכריסטיס בניו יורק. "רבים מהצילומים שלה הופיעו על שערים של מגזינים, אבל אין בסיס איסוף רציני לעבודות שלה".

לא ממוקדת

מאריסה קרדינלה, יועצת ששכרה לייבוביץ' כדי לעבור על עבודותיה ולשווקן לסוחרים ולגלריות במטרה לשנות את המצב, אומרת שהמצב הנוכחי משקף העדר המיקוד שהיה ללייבוביץ' בעבר. "יש פער גדול בין החשיבות של אנני כצלמת למחיר של עבודותיה בשוק האמנות. זה לא המקום שבו היא מיקדה את כישרונותיה והאינטליגנציה שלה עד כה".

אפילו מבקריה של לייבוביץ', ולא חסרים כאלו בגלריות ובעולם האמנות, אינם מערערים על כך שהיא צלמת מחוננת, אם כי כמה מהם מתלוננים על השימוש שלה בטכנולוגיה דיגיטלית כדי לייפות צילומים. "אני לא חושב שהבעיות שלה נוגעות בכלל לצילום. היא טובה מאוד במה שהיא עושה", אומר מייקל הופן, בעל גלריה בלונדון.

הבעיה, כפי שמנסח זאת ג'פרי בולוטן, מנהל חברת הייעוץ ArtInsight בלונדון, היא ש"צריך לשחק לפי הכללים של שוק האמנות". זה אומר לעבוד בצמידות לבתי מכירות פומביות ולגלריות, ולעשות את כל מה שהם אומרים לעשות, ממהדורות מצומצמות ומוגבלות של העבודות שלך וחתימה עד לשיווק מושכל שלהן.

במבחן הזה נכשלה לייבוביץ', והאמינות שלה בעיני הברוקרים וקובעי הטון בעולם האמנות היא נמוכה. "היה לה עניין מועט מאוד באמנות במשך רוב הקריירה שלה", אומר אדווין הוק, בעלים של גלריה בניו יורק שייצג אותה בעבר. "היא סובלת מחוסר אכפתיות, חוסר תשומת לב לעולם הזה".

לייבוביץ', שסירבה להתראיין לכתבה זו, הודתה בשקט באשמה. בהודעה ששלחה, היא כותבת: "תמיד היה לי אכפת יותר מהצילום מאשר משוק האמנות, אבל זה זמן מה שאנחנו שולטים בתפוצת הצילומים שלי ובונים רשתות של קשרים עם דילרים וגלריות".

מאמץ משותף

השינוי בגישתה של לייבוביץ' אומר משהו גם על שוק הצילום - על הצורך להתאמץ כדי שיתייחסו אליך ברצינות ויסווגו את העבודות שלך כאמנות כמו ציור ופיסול. "יש מאמץ מתואם מצד כל הגורמים להתעלות מעל שוק הצילום כדי להגיע לשוק הגדול יותר, שבו הכסף זמין יותר", אומר בולוטן.

החשש המוצנע הוא שאם לא כולם יתגייסו למאמץ הזה, שנמשך זה 30 שנה, הוא עלול להתפוגג, וזהו מאמץ שיעשה למען הצילום יותר מכל אדם - אפילו אנני לייבוביץ'.

גלגולו של חוב

פברואר 2009

לייבוביץ' לווה 15 מיליון דולר בשל חובות שנקלעה אליהם. שלושה מבתיה וזכויות היוצרים על תצלומיה ניתנים כעירבון

יולי 2009

חברת ההשקעות ארט קפיטל גרופ תובעת את לייבוביץ' על 24 מיליון דולר כנגד פירעון החובות

ספטמבר 2009

ארט קפיטל מושכת את תביעתה ומגיעה עם הצלמת להסדר המאפשר לה לרכוש חזרה את זכויותיה על עבודותיה, ששימשו בטוחה להלוואה

מארס 2010

חברת הפרייבט אקוויטי קולוני קפיטל מלוס אנג'לס שולחת גלגל הצלה לצלמת: הצדדים מגיעים להסדר לפיו החברה תפרוס הלוואה של יותר מ-40 מיליון דולר לצורך הסדרת הפעילות הפיננסית שלה ושיווק עבודותיה

אפריל 2010

הצלמת עדיין בבוץ: חברת השקעות ניו יורקית בשם ברנסוויק קפיטל פרטנרס מגישה נגדה תביעה בסך 800 אלף דולר. לטענת החברה, לייבוביץ' חייבת לה "דמי הצלחה" בגין תיווך בעסקה עם קולוני קפיטל ועמלות בסך של יותר מ-315 אלף דולר

הצילום בעמדת נחיתות

כאשר אדוארד שטייכן, צייר וחלוץ הצילום האמנותי, נשכר כצלם ראשי במגזינים "ווג" ו"ואניטי פייר" ב-1922, הוא חצה קו. הוא שרף את כל בדי הציור שלו, והכריז: "אמנות לשם אמנות מתה, אם היא חיה בכלל בעבר".

צילומי הידוענים של שטייכן ב"ואניטי פייר" הם בין הזכורים והיקרים בהיסטוריה. הפורטרטים האפלוליים של נואל קווארד, ג'ורג' גרשווין וגארי קופר שלו מבוקשים מאוד. תדפיס כסף של פניה העטויות תחרה של גלוריה סוונסון, כוכבת הראינוע באותם ימים, נמכר ב-540 אלף דולר על ידי פיליפ דה פירי בניו יורק ב-2007.

עם זאת, המוניטין האמנותי שלו סבל מ"עריקתו" לעולם הצילום המסחרי. "אנשים חשבו שעבודה במגזין היא דבר בלתי נסלח, אם כי אני לא חושב שהיה אכפת לו מה חושבים", אומרת אן קנדי, מייסדת Art Commerce, חברה ניו יורקית שייצגה בעבר את לייבוביץ'. בסופו של דבר סלחו לשטייכן, והוא התמנה למנהל חטיבת הצילומים במוזיאון ניו יורק לאמנות מודרנית ב-1947.

טעם האספנים מתרחב

אך את הקו בין מסחריות ואמנות עדיין לא קל לחצות. ההפרדה בין צילומים ייעודיים לאמנות עכשווית הנעזרת בצילום עדיין קיימת, והצילום האמנותי משיג מחירים גבוהים בהרבה. לפי חברת הייעוץ ArtTactic, המחיר הממוצע שהשיגו צילומים במכירות אמנות מודרנית בבתי המכירות הגדולים בשנה שעברה היה 259,300 דולר. המחיר הממוצע במכירות צילומים ייעודיים - אירועים פחות יוקרתיים המתקיימים בשעות היום ולא בערבים - היה 12,100 דולר. אך פער היוקרה הולך ונשחק, מאחר שמוזיאונים רבים יותר מקיימים תערוכות צילום, והטעם של האספנים מתרחב.

עולם האמנות אימץ כמה וכמה צלמים-עיתונאים כמו לוק דלהאיה, שעזב את סוכנות צילומי החדשות האגדתית מגנום כדי לגבש לעצמו קריירה אמנותית. מגנום עצמה מכרה בשנה שעברה 185אלף ממבחר צילומי העיתונות ההיסטוריים שלה ל-MSD קפיטל, קרן שהוקמה על ידי מייקל דל (מחברת המחשבים דל), בעסקה של 100 מיליון דולר.

מייקל ווילסון, המפיק של סרטי "ג'יימס בונד", מחזיק באחד מאוספי התצלומים הפרטיים הגדולים בעולם. הוא אומר שמוזיאונים כמו טייט, שבמשך שנים לא כללו צילום בתערוכות אמנות עכשווית שלהם, שינו את טעמם. "אמנות היא בבסיסו של דבר מה שחבורת אוצרים ואספנים אומרים שהיא, אי אפשר לעקוף את זה", הוא אומר ומצחקק.

דמויות סלבריטאים היו דומיננטיות באמנות לאורך מאות שנים. אבל צילומי ידוענים מהסוג של אנני לייבוביץ' אינם חייבים אוטומטית להיות אמנות. "ערך הצילום נגזר מכך שהאמן עושה משהו מעניין, מרגש ושונה, לא מן התהילה של נושא הצילום", אומר אדווין הוק. "לצילום של כוכב הוליוודי שיוצא ממועדון לילה יש מקום במגזין אך אין לו ערך אמנותי".

ללייבוביץ' יש יתרון גדול אחד על פני צלמי הפפראצי - גישה לאנשים שהקדישו חלק גדול מחייהם להימנעות מצילום שלהם. המלכה אליזבת נתנה לה 25 דקות בלבד, אך לייבוביץ' דורשת בדרך כלל יומיים עם נושא הצילום, או לכל הפחות חצי יום מזמנם של המצולמים, ומקדישה שעות לפרטי הפרטים.

ללייבוביץ' יש הפוטנציאל להפוך לבעלת ערך כאמנית כפי שהיא בעלת ערך בתחום המסחרי. עד כה היא לא השיגה זאת בגלל חיסרון מהותי לתחום הצילום: העדר ערך הנדירות. מחירים בשווקים נקבעים על ידי היצע וביקוש, ושוק הצילום אינו יוצא דופן.