סנדרה שדה | שחקנית

"פונקתי", היא אומרת, והמילה פינוק הולמת את המראה המעודן שלה, שרק מודגש כששיערה החפוף אסוף בתוך פיסת בד חומה שמכסה לה את הראש ומדגישה את תווי הפנים היפים. מין שילוב של ליידי אירופית עם אנרגיות של ילדה קטנה. "עבדתי רצוף בלי הפסקה", היא ממשיכה בקול שקט, כי מוני (מושונוב, בעלה) עוד ישן בחדר הסמוך, "כולל אחרי לידות, ופתאום חלל של כלום. אמרתי לעצמי, 60, זה נורמלי. אז נכון שישנן ליא קניג ודבורה קידר, אבל כמה שחקניות כאלה יש? ועדיין הדהד לי בראש שאני עוד ילדה מבחינת גיל הפרישה. השלמתי עם זה שלא אעבוד יותר. כל הזמן ביקרתי את עצמי. נולה צ'לטון לימדה אותנו לבדוק את עצמנו כל הזמן. עשיתי לעצמי מעין אנליזה ואמרתי, יש מסביבי מספיק שחקנים, שהם יעבדו ואני אנוח".

עשית תוכניות אלטרנטיביות?

האמת היא שלא. אני קצת מלמדת תיאטרון, אבל אני רואה את עצמי ככליזמרית מגיל 19, כשהתחלתי לשחק. בלי העשייה הפיזית, העמידה מול קהל, זה מוות".

היית בדיכאון?

"לא נכנסתי לדיכאון, אבל גם לא התנפלתי על עשייה".

יכולת ליזום פרויקט בשביל עצמך.

"תמיד יזמתי וחיפשתי, ואפילו ניסיתי לכתוב, אבל הפעם לא חשבתי על זה. אולי זה הגיל, חשבון הנפש. אמרתי, נראה מה יהיה. משהו יבוא".

ואז, משום מקום באה ההצעה מחנן שניר.

"לשחק זונה פורטוגזית ב'אותו הים', ואחר כך רשף לוי עם 'לרקוד לעוף'".

ותפקיד ב"עבודה ערבית".

"יום צילומים אחד, שגם אותו לא רציתי, ולקחתי אותו כי הסוכנת שלי לחצה. באודישנים לדרמות אני צריכה להיות תמיד האימא האומללה של הבעל הבוגד, וגם זה בשתי סצנות צדדיות. פה פתאום מזהים אותי ברחוב".

במובן הזה, טוב שאת בתיאטרון.

"בטח בתפקיד כמו ב'לרקוד לעוף', שאני עפה למקומות שלא האמנתי שאגיע אליהם. יש לי פאנצ'ים שהתקרה נופלת".

אולי אילו היית מתחזקת קריירה מקבילה בטלוויזיה היה לך קל יותר להישאר בתודעה.

"אף פעם לא נדחפתי לשם, כי חשבתי שאתה צריך להיות טייפ או קומדיאנט, כי בדרמות, לנשים בגילי אין הרבה היצע. הדוגמה הכי טובה היא הלן מירן ב'החשוד העיקרי'. הסיכוי לקבל תפקיד של שוטרת רומנייה מזדקנת שתצליח לשגע את עם ישראל עם היכולות המדהימות שלה - הזוהר הזה כנראה כבר לא יזהר מעל ראשי. רגע, כשאני חושבת על זה, אז בעצם למה לא? אולי מישהו יקרא את זה ויאהב את הרעיון?".

פשוט ויתרת.

"השליטה שם פחות גדולה. כשיש לי חברה כמו עדנה מזיא, ששיגעתי אותה שתכתוב לי תפקיד עד שזכיתי בתפקיד יוצא מן הכלל שנתנה לי ב'סיפור משפחתי', זה אחרת. להגיע בטלוויזיה לסיטקום מצחיק - המכשולים שאישה כמוני, שעדיין מרגישה באיזשהו מקום זרה ולא שייכת למסה הגדולה של הישראלים, כמו מוני, שהוא קונצנזוס - זה בלתי אפשרי. בתיאטרון הרבה יותר ברור לי מה הכיוון, לאן אני צריכה לשאוף, וגם אז זה לא תמיד עובד. הייתי בבית ליסין ארבע שנים, ואף שציפי פינס מאוד רצתה שאשתלב ואצליח, העבודה לא הייתה מספקת, לא הצלחתי להמריא".

ניהלת נכון את הקריירה שלך?

"אלמנט המקריות והתלות בתיאטרון הוא גדול - אם אתה מוצא חן בעיני הבמאי, ואם המנהל מסווג אותך לסוג כזה או אחר של תפקידים; כך שאם אגיד שניהלתי אותה זה לא יהיה נכון. עשיתי כמיטב יכולתי. הלוואי שהיה לי מתכון מנצח, ואין לי. לפעמים פשוט צריך לשרוד. היה במאי בבית ליסין שנורא מצא חן בעיניי, אבל בסוף כל סצנה הוא היה אומר לי 'הוריבל'. אני בת 59, ואני צריכה להמשיך הלאה עם ההוריבל הזה".

אז איך המשכת באמת?

"פה נבחנת המקצוענות, העמידה מול קשיי המקצוע. המבחן הפרטי, האינטימי, שאת צריכה לעלות על הבמה, אחרי הביקורות הקשות, ואחר כך כתבו שהייתי וירטואוזית. על אותו ה'הוריבל'. צריך לפתח עור של פיל עם רגישות אבסולוטית. פה נבחן האופי שלך כאמן".

הכסף היה שווה את ההשפלה?

"כשאני רואה גברים צעירים במקצוע, לבי להם. הם הרי יצטרכו לפרנס משפחה. אבל יש סוג של בני אדם שרוצה להיות אמן, שקול פנימי קורא להם ללכת למקצועות האלה. כשאתה מצליח ליישם את הכמיהה הפנימית הזאת, אתה צריך להבין שזה נוגע בנשגב, ואם אתה מצטרף לאותה בריגדה איכותית ואקסקלוסיבית, אתה צריך לאכול פחות יקר ולראות חו"ל רק בטלוויזיה".

יצא ששני הילדים שלך אמנים. אלמה שרה באופרה של ברלין, ומיכאל, גבר צעיר, כמו אותם גברים שהזכרת קודם, שחקן.

"וכשאני אצלו בדירה, והוא מרשה לי, אני מנקה אבק משני פסלי אוסקר ישראלי. אבל עדיין, עמוק בלב אני רוצה להציל אותו מהמקצוע. אני רוצה לחסוך להם את הכאבים הבלתי ייאמנו. אמר לנו פעם חבר, משה גבעתי, לי ולמוני, שאני צריכה לסבול כאב כמו שריפה כדי שתצא יצירה. אני ומוני ניסינו לברוח מהשריפה הזאת, והקטע של המשכורת היה משני".

במציאות של היום זה לא משני.

"מה עושים שחקנים צעירים? דוד נותן, דודה, קצת כסף מאימא, מאבא. אתה מבין שבמקצוע הזה יהיו לך חיים לא נוחים, או שיהיה לך פרטנר שירוויח יותר. אנחנו בורכנו, כי למוני הייתה עשרים שנה תוכנית טלוויזיה מצליחה, והוא הרוויח הרבה יותר משחקן ממוצע, ואני הייתי כל השנים האלה אשתו של 'זהו זה', וחייתי עם זה באהבה. איכות החיים שלנו הייתה הרבה יותר טובה מזו של שחקנים צעירים ומלאי אנרגיה ויכולת שבקושי מרוויחים 4,000 שקל לחודש. אלמה למדה לשיר עשר שנים עד שקיבלה משכורת, כמו פרופסור לרפואה.

"יש קליקה של שחקנים שנלחמים להגיע למעמד כלכלי גבוה. בחו"ל קל יותר, כי אם אתה עושה תפקיד קטן בסדרת טלוויזיה, אתה מסודר לכל החיים. יש כאלה גם בארץ - החבר'ה של 'ארץ נהדרת', כוכבי טלוויזיה; כל שחקן צריך לחלום על זה".

למה רק לחלום?

"למה שלא נהיה כמו אותם אמנים אמריקאים? שתהיה לך עוזרת בכל יום, נסיעות לחו"ל מתי שמתחשק, לאכול במסעדה בלי לחשוב חמישים פעם, לגדל את הילדים באיכות חיים. אנחנו חיים בחברה שמעודדת את זה, ואנחנו, השחקנים, מסתכלים על חבר שפתח עסק מצליח ורוצים גם. אני אומרת לך, תכתבי מחזה ותרוויחי 10% מהברוטו. אני תמיד אומרת לכותבים צעירים, תכתבו מחזה".

למה את לא כתבת מחזה?

"כי תמיד היה לי תירוץ שהעברית שלי לא מספיק בסדר; תפקיד טוב או פחות טוב - לא הייתה לי אמביציה. יש משהו בעשייה על הבמה שמאוד מספק".

היו לך שמונה חודשים של ריק שיכולת למלא בכתיבה, כמו גילה אלמגור בזמנה, כשכתבה את "עץ הדומים תפוס".

"נכון, אבל בשמונת החודשים האלה כנראה היה רווח כי באתי להבימה עם תנופה וצורך חדש, זאת הייתה תקופה חשובה להתחדשות. לצאת מהמקומות החשוכים והאפלים ולהתמודד עם תפקידים אחרת, עם הציפורניים, כי טעמתי כל-כך טוב את האין, שהפעם לא אתן לזה לברוח".

תרגמת את "הכיסאות".

"נכון. הוכחתי לעצמי שזה אפשרי, אבל בתחרות מול אלה שהפכו את המחזאות למקצוע לא היו לי כלים ואמביציה להפוך את זה לקריירה רצינית. רציתי לתרגם את 'מותו של סוכן', אבל נתנו את זה למחזאי מקצועי".

למה חיכית שייתנו לך ולא לקחת?

"הבנתי שאצטרך להשקיע בזה את כל-כולי, ואני תמיד מרימה ידיים והופכת לאישה הקטנה. חוץ מזה, הרווח הכלכלי לא מצדיק את המחויבות ואת התשישות. עדיף לעשות פילטיס כדי להתגבר על פריצת הדיסק וטיפול פנים".

ומה עכשיו?

"אני כל-כך באופוריה, שיש לי שתי הצגות במקביל והודיעו לי סופית שאני דיווה. אני רוצה לקחת שיעורים פרטיים כדי ללמוד איך להתנהג כמו דיווה".

תהיי פשוט ביץ'.

"אני ממציאה ז'אנר חדש, שיטה בזויה של להיות אובר נחמדה, שזה לא פחות מגעיל".