חולמים על החולות

לאחר שעתיים של טיפוס עם כלי הרכב בתוך הזרימה הדלילה באפיק הנחל, בגובה של 2,500 מטרים בהרי האטלס, נשמעה במכשיר הקשר השאלה, "עופר, אתה בטוח שיש לאן לצאת מכאן?". התשובה הייתה "כן, אבל...". ה"כן, אבל" הזה הוא בעצם תמצית הסיפור במסעות הג'יפים שלנו, במרוקו ובעולם בכלל. ההרפתקנות של קבוצת "פתיחת הצירים" ושלי מביאה אותנו תמיד למקומות חדשים ומיוחדים, שלא תמיד היו בתוכנית המקורית. זה מביא אותנו לשיאים חדשים, או בתרגום מילולי מג'יפאית, מביא אותנו להרבה מקומות שבהם מעולם לא עבר רכב ממונע.

כשמדברים על זה, המשימה נראית תמיד פשוטה. כשבוחנים את המפה, זה קצת מורכב יותר - קיימים מעט שבילים לרכב, והם ארוכים. בשטח, כצפוי, זה כבר אתגר אמיתי: מרחקי הנסיעה שמוכפלים עקב מכשולי עבירות בהרי האטלס, תמרוני עבירות רבים ושבילים פתלתלים עד מאוד; מדבר סהרה, שמעבר לאתגר שהוא מציב לנהיגה בדיונות, הוא פשוט ענקי, מה שמחייב נסיעה מהירה כדי להספיק לחצותו.

מרוקו בכלל היא מדינה גדולה - הרביעית בגודלה בין מדינות ערב. שטחה כ-460 אלף קילומטרים רבועים (רק לשם השוואה, שטח מדינת ישראל הוא פחות מכשלושים אלף קילומטרים רבועים). על מפת העולם מרוקו נמצאת מערבית לקו גריניץ', כלומר בין שעתיים לשלוש שעות פלוס משעון ישראל. טיפ קטן: מומלץ לכבות את הטלפון הסלולרי במקומות שבהם יש קליטה, אחרת תתעוררו בחמש בבוקר בשל שיחות מהמשרד שזה עתה התחיל לעבוד בארץ.

פנצ'רמאכער בהרי האטלס

במסע ההכנה בשטח ביקשתי לבדוק את כלי הרכב של חברת ההשכרה, ומצאתי עצמי נוהג 400 קילומטרים בממוצע ליום משעות הבוקר המוקדמות אל תוך הלילה. עברנו כפרים שהמקומיים לא נוסעים ביניהם, ולכן לא הבינו מנין הגענו ולאן פנינו מועדות. גם המלווה שנסע איתי לא תמיד הבין איך נצא משם, ורמז לי בעדינות (בכל זאת קניתי לו הרבה שוקולד בדיוטי פרי) שמי שנכנס לכפר מהכיוון שרק החמורים נכנסים אליו, צריך להבין מה המקומיים חושבים עליו.

לאחר ש"חטפנו" את הפנצ'ר הרביעי (אם לדייק, הצמיג נקרע, כך שלא יכולנו לתקן בשטח), מצאנו מסגר שאיתו בניתי כלי שיכול לקלף את הצמיג מהחישוק. תיקנתי פנימית ישנה של משאית שמצאנו בכפר, ודחפנו אותה פנימה לתוך הצמיג, שהמשיך להתגלגל עוד 300 קילומטרים; כך עד שהגענו לעיירה מקומית בשם Tabant שבה מתקן צמיגים, פנצ'רמאכער מוסמך ומצויד. אין צורך להתלהב: ב"מצויד" הכוונה לג'ק עגלה, לכפות ולקומפרסור. אבל הוא היה מוסמך ומיומן לעילא ולעילא. האיש פירק את הצמיג ברגע (מה שלי לקח חצי שעה), הדביק בפנים טלאי בגודל של דף 4A, הוסיף פנימית חדשה, סגר, ושלח אותנו לדרך עם גלגל "חדש" - "לא ראה שטח".

אחר כך, בניסיון "לקצר" את הדרך, מצאנו עצמנו מג'עג'עים בערוץ נחל מבולדר, ובהמשכו נותנים בגז בעמק Lakhdar הרחב בירידה מהרי האטלס לכיוון מרקש. לקראת החשיכה, כאשר היינו מאוד רעבים, עצרנו לאכול בכפר נידח. אפילו המלווה שלי, שנולד וגר כל חייו במרוקו, הגדיר את האוכל כמסוכן לבני אדם (אבל בכל זאת אכל את כל תכולת הקדרה).

חודשיים מאוחר יותר מצאנו את עצמנו, חבורה של 16 איש, בדרך למרוקו. לאחר שגברנו על מכשולי הביורוקרטיה (רישום כפול בטיסה מאיסטנבול לקזבלנקה, ויזה קבוצתית חסרה ומזוודה אחת שטסה למדינה אחרת), מצאנו עצמנו במגרש החניה של שדה התעופה בקזבלנקה. שישה לנדקרוזרים חדשים מדגמי אפריקה ופאג'רו קינג נוצץ (של בעל הבית של חברת ההשכרה) חיכו לנו עם קופסת עוגיות קטנה ועם ברכת דרך צלחה. ביום הראשון נתנו בגז עד שעות הערב המאוחרות, ואז הגענו למלון דרכים קטן וחדש שבנה אזרח בלגי למרגלות הרי האטלס. שם חיכו לנו הצוות המרוקאי (מדריך ומכונאי), המזון והמים למסע.

מעפילים להרי האטלס

ביום השני למסע יצאנו לכיוון ג'בל (הר) Ghat, בגובה 3,825 מטרים. תחילתה של הדרך מכיוון העיירה Demnate היא שבילים כבושים, אבל לאחר שחצינו את ערוץ נחל Lakhdar פנינו דרומה לשביל צר, אחד מאותם שבילים שמצאתי בסיור ההכנה. השביל מטפס בין כפרים של ברברים (בי"ת בסגול), שבהם הזמן עמד מלכת. בבוקר ובערב שולחים את הילדים למלא מים במעיין בקצה הכפר, הנשים עובדות בשדה כשתינוקותיהן קשורים על גביהן, גברים צעירים מסקלים אבנים בידיים ובאמצעות כלים פרימיטיביים. המבוגרים (שרק נראים זקנים) חיים בנחת.

הברברים הם התושבים הקדומים של צפון אפריקה, ובמרוקו הם מהווים כ-35% מהאוכלוסייה.

התרבות, השפה והשבטיות הברברית נשתמרו לאורך השנים, למרות כיבושים והחלפות שלטון בצפון אפריקה. הברברים מצדם קיבלו עליהם את הנצרות כשדת זו הייתה בתחילת דרכה, ולאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה הם התאסלמו. הם מרדו כמה פעמים בשלטון הערבי וגם לחמו בכובשים מאירופה (בעיקר הצרפתים והספרדים). כיום חיים הברברים תחת שלטון מדינות צפון אפריקה, אבל מתבדלים. קשה להאמין, אבל רבים מתושבי הכפרים המבודדים, ואפילו הגדולים והמבוססים יותר שפגשנו, לא היו מעולם במרקש, או בעיר גדולה אחרת. מעטים מהם ביקרו פעם או פעמיים בעיר הגדולה, בודדים סוחרים עמה ומבקרים בה פעם בחודש. לא נראה שמי מהם חש בחסך כלשהו.

לאחר נסיעה של כמה שעות בין כפרים מבודדים חזרנו לשביל רכב 4X4 המטפס אל האוכף בדרך שעולה ל-Agouti, שבה נמצאו ציורי סלע עתיקים. ממנה המשכנו בדרך יפהפייה וארוכה על השבילים המרכזיים של האטלס הגבוה עד ל-Gite ב-Zouviia Ahanesal, שם חיכתה לנו ארוחת ערב לאור הנרות. ה-Gite'ים בהרי האטלס הם המקבילים המרוקאיים לצימרים המוכרים לנו. האירוח הביתי/כפרי בהרי האטלס הוא דבר מקובל, השלמת הכנסה של הכפריים. ישנם Gite מסודרים ומותאמים לתיירים (מקלחת, מיטה, חדר אוכל) וישנם בסיסיים יותר, בתוך בתים מקומיים בתנאים צנועים יותר, אבל האותנטיות, האותנטיות...

למחרת נכנסנו לשביל מדהים, לצד ערוץ הנחל של Melloul. השביל צר ובקטעים מסוימים מחייב כיוון קרקעי, אבל הבעיה האמיתית צצה כאשר התגלתה מולנו שיירת דיפנדרים ישנים שבכל אחד כמה עשרות מקומיים על מרכולתם, עושים את דרכם לשוק המקומי. ספרנו 21 איש בדיפנדר אחד קצר. לא הייתה לנו ברירה אלא לנסוע לאחור כמה מאות מטרים, כדי לטפס על צלע ההר, לפנות להם דרך ולתת כבוד לדיפנדרים.

אין כמו התנסות אתגרית

את ההרפתקה היומית התחלנו לאחר שחצינו את קו הרכס של ג'בל Mourik. באזור זה יש כפרים קטנים ואוכלוסייה ברברית שגרה באוהלים קטנים המפוזרים במישורים המוריקים ובקצה ערוץ נחל צר, אך רחב דיו למעבר רכב. הנחל זרם בדלילות וקרקעיתו נראתה עבירה, אז החלטתי לנסות ולנסוע בו במעלה ההר לכיוון אימילשיל (Imilchil), עיירה גדולה יחסית.

שעתיים של תמרונים והתקדמות איטית בנחל עברו עד שנשאלה השאלה שהובאה קודם: "עופר, אתה בטוח שיש יציאה מכאן?". "כן!" עניתי בביטחון, והוספתי "אבל" קטן... ידעתי איפה אנחנו (ברשותי מפות טופוגרפית טובות ומכשיר(GPS . ידעתי גם לאן צריך להגיע. הכרתי את השביל "הטוב" המוביל לאימילשיל, אבל לא יכולתי לדעת בוודאות שהנחל עביר עד בסיסו במעלה האוכף הענק. בעת סיור ההכנה שערכתי באזור הנחל היה מוצף במים ולא עביר, ואז נאלצתי לעלות על שבילים טובים כדי להקיף את כל גוש ההרים המרכזי של האטלס.

אבל כאמור, אין כמו התנסות אתגרית, במיוחד כאשר לפניך רק עוד 150 קילומטרים כדי להגיע למלון. לאחר קצת גרירות וקצת ניסיונות לאגף את הערוץ מימין ומשמאל, הצלחנו להגיע לכפר מתחת לאוכף (ולא כדאי לשאול מה שמו, שכן אני שמעתי לפחות שלושה שמות לכפר שבסך-הכול גרים בו כ-120 אנשים). משם חמישים קילומטרים מהירים על שבילים, עד לתדלוק באימילשיל. זו נחשבת אמנם לעיירה מרכזית בהרי האטלס, ובכל זאת מתדלקים שם מחביות, בהפעלה של משאבה ידנית.

לקראת השקיעה טיפסנו ל-Agoudal, הכפר הכי גבוה ברכס האטלס, ומשם ירדנו בנסיעת לילה עד למלון מתחת למצוק האדיר של קניון הטודרה (כן, זה מהשיר המפורסם), חזרה ל"ציביליזציה" המרוקאית. כמו בכל הרפתקה טובה שבה גם הסוף טוב, אפילו אם מגיעים מאוחר בלילה למלון, כולם מרוצים.

דיונות חול ופצפוצי בוץ

בבוקר התעוררנו מתחת למצוק הענק של הטודרה, ויצאנו להליכה לאורך הקניון עד לכפר טודרה. חזרנו לרכבים ויצאנו להביא אספקה מהעיר הגדולה טינריר (Tinerhir). חזרנו לשטח השומם בהרי מול האטלס (נקראים גם "אנטי אטלס") וטיפסנו למעברי ההרים של ג'בל סהרו, שאותם חצינו בדרכנו לסהרה. מ-Nekob, שבקצה הדרום מזרחי של הרי האטלס, נסענו דרך עמק מיליון הדקלים לזגורה (Zagora), השער למדבר הסהרה, ומשם דרומה עד למחמיד, אחד הכפרים הדרומיים ביותר במרוקו, בקצה הצפוני של מדבר הסהרה.

במחמיד פגשנו את המארחים שלנו, ומשם הם הצטרפו אלינו לנסיעה לילית לאורך שבעים קילומטרים בבוץ, ואחר כך בדיונות, לעבר המאהל שלהם. נסיעת הלילה התחילה בחציית ימות מלח ביצתיות, שבהן נסענו במהירות כדי לא לשקוע בבוץ. את הבוץ אפשר היה לשמוע וגם להרגיש - "פצפוצי" הבוץ ניתזים מהגלגלים על הכנפיים של הרכב.

בהמשך, לתוך הדיונות, היו שפע אתגרים וכלי רכב ששקעו ונתקעו בדיונות, אבל לבסוף הגענו למאהל, שם חיכו לנו אנשי הטוארג, הלבושים בכחול, עם ריקודים ואחריהם ארוחת ערב. ניווט הלילה הפתיע את המקומיים שנסעו איתנו - גם במהירות וגם בדיוק. זה המקום לשבח את מכשיר ה-GPS (שהוא ידיד טוב מאוד בשטחים פתוחים שכאלה ובמיוחד בלילה).

לאחר ארוחת הבוקר במאהל יצאנו אל הדיונות. עקרונות הנהיגה ובחירת הציר בחול זהים בכל מקום בעולם, אבל מרקם החול של הסהרה המערבית שונה מהחלק המזרחי, ולוקח מעט זמן להתרגל ולהבין עד כמה החול רך או קשה למעבר. ניסיון לחצות את רכסי הדיונות בסהרה מחייב הגעה מהירה אל דוושת הגז והתנתקות ממנה ברגע חציית קו "הסכין" של הדיונה, עם שני הגלגלים הקדמיים. הרפיתם לפני - נתקעתם! ואז צריך לחלץ לאחור. משכתם עוד קצת - קפצתם קדימה! זה לא נורא ולא שובר את הרכב, כי החול מאוד רך וסופג את הרכב לתוכו, אבל יש להקפיד על חגורות בטיחות, אחרת תמצאו את עצמכם חובטים בחלון שלפניכם.

לאחר הדיונות עברנו לנסיעה מהירה מאוד בימת המלח היבשה של Iriki. לאורך 140 קילומטרים נסענו במקביל זה לזה, שבעה כלי רכב פרוסים לצדדים, במהירות של 120 קילומטרים לשעה. בקצה הימה הגענו למחסום צבאי מרוקאי, השולט על הכניסה ועל היציאה מהשממה הענקית. אחריו חזרנו לאזורים המיושבים שבקצה הסהרה. התחלנו את דרכנו צפונה דרך הכביש לוארזאזט ומשם דרך הכביש החוצה את האטלס עד למלון המפואר שחיכה לנו במרכז מרקש.

הגענו בלילה לעיר השוקקת, אבל זה לא הפריע לנו לצאת לטיול רגלי בכיכר המפורסמת ביותר בכל מרוקו, ג'מע אל-פנה. הכיכר המדהימה הזו במרכז מרקש - המאכלסת חנויות, דוכנים, קניות, עשן שיש-קבאב, קוראות בקפה ומאלפי נחשים - תוססת ופעילה לאורך כל שעות היום. סיום הולם לטיול מסעיר.

;ogash@4x4.co.il אתר השטח הישראליwww.4x4.co.il :