אל תאשימו את הפמיניסטיות בחוסר הומור

להלן רשימה, חלקית בלבד: נשים ישראליות הן מושא לבעלות בשל דיני הנישואין הדתיים. הנישואין במשפט העברי, למשל, מכונים "מעשה קניין" והפיכת הגבר לבעלה של האישה היא חלק מהמשפט בישראל של שנת 2011.

מצבן המשפטי של נשים בדין המוסלמי לא יותר טוב. מערכת המשפט הישראלית כוללת ערכאה - בתי-הדין הדתיים של כל הדתות - שנשים לא יכולות להתמנות אליה כשופטות, בשל היותן נשים. יש מפלגות בכנסת שלא מאפשרות לנשים להיות חברות בהן ולא חברות-כנסת מטעמן בשל היותן נשים.

נשים מותקפות - התקפות מילוליות ופיזיות - בשל היותן נשים בבית, ברחוב, בתחבורה הציבורית, באולמות קונצרטים, בטלוויזיה, באינטרנט. נשים מופלות בשוק העבודה, החל משלב הראיונות, דרך ההזדמנויות במקומות העבודה וכלה בפיטורין.

יום האישה הבינלאומי, ששורשיו במחאות נשים עובדות במחצית המאה ה-19, הוא יום פוליטי, לא צרכני, שנועד להזכיר לנו שהשוויון בין המינים הוא מתחום דיני הנפשות, לא הממונות; ששוויון בין המינים הוא לא אינטרס של נשים לבדן, אלא של החברה כולה; וששוויון בין המינים הוא תנאי לדמוקרטיה.

מודעות בעיתונים ובאינטרנט מפרסמות אירועים ו"פינוקים" שונים ומשונים ליום האישה: זרי פרחים ושוקולד, מופעים מיוחדים, ימי עיון - חלקם אקדמיים וחלקם אירועים בתשלום שמארגנים גורמים מסחריים. צורה זו של יחסים מסוכנים בין הכלכלה לפוליטיקה לא מתקיימת רק ביום האישה הבינלאומי (אבל ביום זה היא בוטה יותר בהסטת תשומת-הלב ממטרות היום הזה ובעיקורו מתוכן ממשי). כולנו נאלצים לסבול ממנה לאורך כל השנה. אף שנשים מהוות מעט יותר ממחצית מהאוכלוסייה, ולמרות היותן כוח צרכני משמעותי, דימויים משפילים של נשים ניבטים אלינו משלטי חוצות ומפרסומות בערוצים המסחריים.

הדימויים שזורים באופן כה טבעי ומובן מאליו, עד שלפעמים לא קל לשים לב אליהם, כמו בפרסומת של סופר-פארם, שבה גבר מעיר את בת- זוגו באמצע הלילה ודורש ממנה לצאת לקנות לו תרופות נגד הצינון שלקה בו. היא כמובן לא מסוגלת לשלוט בעצמה וקונה גם לק (שני צבעים!), וכשהיא חוזרת הביתה עם התרופות, ושואלת איזה צבע של לק מתאים לה יותר, היא כה נודניקית עד שהוא צריך כדור נגד כאב ראש לא בגלל המחלה שלו, אלא בגלל הניג'וסים של בת-הזוג שקמה משנתה באמצע הלילה, והלכה לקנות לו תרופות. וכל זה מוגש לנו באריזה מבודחת וחמודה.

אני בטוח שרבים, גברים ונשים, חושבים שהפרסומת הזו, ורבות כמותה, משעשעת, ושמי שמוטרד ממנה הוא חסר חוש הומור. אולי אפילו אישה כתבה את התסריט, ואולי כל צוות ההפקה שלה היה נשים. אבל השתתפות נשים בדיכוי נשים אחרות ובהפצת סטראוטיפים סקסיסטיים אינה חדשה וגם לא סותרת את המציאות העגומה.

לא מכבר, כשהארץ סערה לרגע בשל התבטאות עורך "האח הגדול" נגד אחת המשתתפות, היו מי שהאשימו את "הפמיניסטיות" בחוסר חוש הומור לנוכח ההתבטאות, שלפי הודאתם הייתה "סרת טעם". זו חלוקת העבודה החדשה-ישנה שצריך להתקומם נגדה ביום האישה הבינלאומי, ובכל יום בשנה: דרישת שוויון, התייחסות לנשים כאל בני-אדם מלאים ולא כאובייקטים לביזוי ולהשפלה, היא לא חוסר חוש הומור, ממש כשם שאפליה, ביזוי והתייחסות לנשים כאל חפץ הם לא רק שאלה של טעם רע.

הכותב מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית-הספר למשפטים של המסלול האקדמי, המכללה למנהל