דן שפירא | שחקן

הרומן של דן שפירא עם המוזיקה התחיל בכיתה ב'. אביו, מולי, איש גל"צ, שבא מבית ליטאי שדגל בהקניית תרבות, לימודים וערכים, רשם אותו ללימודי פסנתר בקונסרבטוריון של תל אביב. שפירא ג'וניור דווקא אהב את המוזיקה, אבל שנא את האימונים המפרכים בנגינה והעדיף להתמסר לאהבת חייו אז, כדורגל, ולהשקיע באימונים של שמשון תל אביב.

שחקן כדורגל הוא לא גדל להיות, אבל שחקן עסוק דווקא כן. בתקופה האחרונה אי-אפשר היה להתחמק מפרצופו של שפירא, גם אם רוצים (ולא רוצים). הוא הופיע ברוב הערוצים בו-זמנית, ב"צרות שלי עם נשים" בערוץ 10, ב"עספור" בהוט וב"סימני שאלה" בערוץ 2 (רשת). כיום הוא משתתף בשלוש הצגות במקביל בתיאטרון הקאמרי: "זוהר", "רומיאו ויוליה" ו"הבדלה", ובכל זאת, כשאני יושבת מולו שעתיים לפני שהוא אמור לגלם את זוהר ארגוב בהצגת צהריים על הבמה, נדמה לי שהוא בעצם מוזיקאי שעדיין לא הצליח להגשים את עצמו. "לא הייתי קלסיקאי בנשמתי", אומר מי שלבסוף סיים את לימודיו בקונסרבטוריון. "עד היום כשאני מנגן, זה בדרך כלל פרי-סטייל, ואני מבלה שעות על הפסנתר, הפעם לא מחובה, אלא מתוך זכות גדולה. זאת תרפיה".

אז למה אתה לא מוציא תקליט?

"בפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושב על זה ברצינות. בגלל זוהר. כששיחקתי כמייק ברנט נהניתי, אבל זוהר פתח לי את הרצון לשיר, משהו פרט על נימי הנשמה שלי. הגילוי המרעיש היה שאני אוהב לשיר אפילו יותר ממה שאני אוהב לשחק. זה גורם לי אושר צרוף, כי יש בזה הגשת טקסט, רגש, יצר, שכל, והכול מתנקז למקום אחד ויוצא החוצה. במובן מסוים זאת חזרה הביתה, התחברות לחצי התימני שלי, מצד אימא".

שמעת את אימא שרה?

"לא את אימא, אבל אצל סבתא שמעתי הרבה ציון גולן, דקלון ובועז שרעבי, שמסתבר בכלל שהוא קרוב משפחה. אני כבר כמעט שש שנים בתיאטרון ואף-פעם לא ראיתי קהל שעומד על הרגליים עשרים דקות - כולם, ילדים, אשכנזים, פנסיונרים, נשות עסקים. כנראה שיש בזוהר משהו אותנטי, מקרב לבבות. ארגוב הוא כבר לא מזרחי, אלא ישראלי לגמרי והטקסטים נוגעים ללב".

אתה מחקה את זוהר.

"מצאתי דרך ביניים לעשות אותו ולהביא משהו מעצמי. אם במייק ברנט השתמשתי בכל הגוף, אצל זוהר זה מתרכז יותר באף. לפני מייק עברתי פיתוח קול והפעם עבדתי על הדמות לבד. הקשבתי לו הרבה, נסעתי לסבתא ביד אליהו, דיברנו, לעסנו גת מהעץ שיש לה בחצר, מין מסע שורשים כזה".

אם היית מוציא תקליט, היית שר מזרחי?

"היום אני יותר נהנה לשיר מזרחי מאשר לשיר רוק. יכול להיות שאם היית מראיינת אותי בתקופה של מייק, הייתי מתבטא בכזה חום גם עליו ואולי מרגיש אחרת".

אתה טוטאלי.

"אני לא כל-כך מבין את ההגדרה הזאת. אני בן-אדם שהמקצוע שלו משחק וחלק מהעבודה זה לנסות להיכנס לעור של הדמות בצורה הרמונית".

אתה כותב טקסטים?

"לא. כותבי טקסטים הם אנשים שיש להם צורך להגיד משהו, כמו צייר שזורק צבע על הבד מתוך צורך פנימי. אני אומר את מה שיש לי להגיד על הבמה".

אתה אומר טקסטים שאחרים כתבו.

"לא משנה של מי זה. אני מביא דרכם את עצמי לידי ביטוי. אז אין לי חסך במקום הזה, וזה בדיוק מה שמפריד ביני לבין תקליט כרגע, למרות שכבר פנו אליי כמה אנשים אחרי ההצגה ואמרו, אני עושה לך תקליט.

"עד היום אהבתי זמרים כותבים. יכול להיות שזה עוד יקרה לי, אבל אני לגמרי מבין שאני חייב להיות שם. בדיוק כמו שידעתי שאני צריך לגלם את זוהר. יש מעט תפקידים כאלה. כשעוד הופעתי בבית ליסין שמעתי שעובדים על המחזה, עשיתי גוגל, שמעתי שירים שלו וזהו. ידעתי שאני שם".

כפרילנסר?

"כן. גם היום אני עצמאי. אני הולך בעקבות תפקידים שמרגשים אותי, אבל אני שומר נאמנות למקום שבו אני נמצא. כשהייתי בבית ליסין, זה היה קודם כל בית ליסין, והיום אותו הדבר בקאמרי. אני לא מונע על-ידי שיקולים כלכליים. כסף הוא לא המניע".

כסף לא חשוב?

"בטח שהוא חשוב. כשבסוף החודש אני מקבל צ'ק גדול, זה עושה אותי שמח. כסף זאת אנרגיה, זה כוח. אני גם אוהב לחיות טוב, לאכול טוב, לטוס לחופשות בחו"ל, ועם הצורה שבה אני חי, צריך שיהיה לי כסף".

מי מנהל את המו"מ שלך?

"הסוכנת שלי".

אתה מעורב?

"דרכה. אני מודע לסכומים".

לפי מידת החשיפה שלך, נראה שאתה רעב.

"את הסדרה לערוץ 10 ("הצרות שלי עם נשים", ל' ר') צילמנו לפני שנתיים וחצי, ואת 'סימני שאלה' לפני למעלה משנה וחצי. אבל בטלוויזיה, לוקח תקופה ארוכה עד שזה עולה לאוויר. קרה מקרה שהכול התנקז לאותו הזמן".

אתה לא חושש מחשיפת יתר?

"אי-אפשר לחשוב ככה. מה שכן, היום אני הרבה יותר בררן בבחירות שלי. כשלקחתי את הסדרות האלה הייתי יותר צעיר ופחות מנוסה. נכנסה עבודה, אמרתי, יאללה, סבבה. אני מבין שאני צריך לעשות בחירות יותר מדויקות ומוקפדות".

איך עושים את זה?

"יש לי אינטואיציה מאוד חזקה. אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות ומה לא, והיו מקרים שעשיתי פרויקטים שלא הייתי צריך לעשות. עכשיו אני לוקח החלטות בלי פחד. אם אני קורא מחזה ומרגיש שהתפקיד לא בוער בעצמותיי, אסרב לו, כי יש לי את החוסן הפנימי. אין לי את החשש להישרף, כי אני יכול לבחור שלא להופיע בטלוויזיה איזושהי תקופה. בתיאטרון, ככול שאתה מופיע יותר, אתה רק גדל".

אז הבסיס שלך הוא התיאטרון.

"כמו אצל רוב השחקנים שגם מופיעים בטלוויזיה ובקולנוע, אלא אם הם מנחים".

הציעו לך להנחות תוכניות?

"אני תמיד פתוח להצעות, אבל כרגע אני מאוד ממוקד".

מה עם קולנוע?

"הופעתי בסרט של אייל חלפון ("תיאום כוונות" על-פי ספר של חיים סבתו, ל' ר') וזה מאוד מעניין אותי. אני מאמין שזה עוד יקרה".

אחרי שסטרת למיה דגן ב"מייק", נדבקה לך תדמית לא פשוטה של טראבל מייקר. זה בטח לא תורם לקריירה.

"מעולם לא הייתי טראבל מייקר. אני אדם לא אלים בעליל, אבל אני נשמה חופשית".

נשמה חופשית זה מישהו שלא יודע לקבל מרות, זאת אומרת, טראבל מייקר.

"זה בכלל לא בעניין של מרות. זה משהו אחר. אמנות היא לא פקידות. זה כמו שאי-אפשר לכמת אהבה. להיות שחקן זה אומר עבודה של חיפוש, של חקר, של אומץ".

השאלה היא אם זה בא על חשבון הפרטנרים שלך.

"ממש לא. אני אוהב את הפרטנרים שלי. אני הכי לא דיווה שיש. חשוב לי שבכל ערב מה שמוצג על הבמה יהיה חי ונושם ולא טקסט אוטומטי, וכשאני דורש מעצמי שזה יקרה, אני עושה משהו גם לפרטנרים שלי. האמת חשובה גם אם היא במדיום מרוחק מהקהל כמו בתיאטרון. תיראי, אני מבין פוליטיקה פנימית, אני לא חי בעולם מנותק. אני חי בעולם עסקי, בתיאטרון רפרטוארי, שהמנגנון הכלכלי שבו חזק מאוד ואני מבין ואוהב אותו. זאת מסגרת מאוד חיובית, כי אני יכול ליצוק לתוכה את החופש שלי".

מלחיץ לעמוד בציפיות הכלכליות של התיאטרון?

"אני אוהב להיות לידר, אבל משתדל לא התעסק בזה".

עד כמה העובדה שאתה "הבן של" פתחה לך דלתות בתחילת הדרך? יש הרי שחקנים מוכשרים, שאולי לא הצליחו לפתוח את הדלתות הנכונות.

"בכנות וביושר? העובדה שאני הבן של אבא לא רק שלא עזרה לי, היא אפילו הזיקה. ציפי פינס, למשל, שנתנה לי את התפקיד הראשון, לא ידעה בכלל שאני הבן שלו. הגעתי לאירוע הענקת פרסים להלל מיטלפונקט ועדנה שביט, שהייתה מורה שלי באוניברסיטה, וישבתי מאחוריה. באיזשהו שלב טפחתי לה על הגב ואמרתי 'אני דן, סיימתי ללמוד משחק, אני רוצה להופיע בתיאטרון, יש לך אולי תפקיד בשבילי?'

"היא אמרה שהיא מלהקת בדיוק פרויקט לצעירים, ושאתקשר. עשיתי אודישן לתפקיד אחד, התקבלתי לתפקיד יותר גדול ובערב כבר נפגשתי עם הבמאי מיכה לבינסון. זה לא שאני בן של עורך דין שממשיך אותו במשרד. אני חשוף לגמרי. זה שאבא בברנז'ה רק מפריע, כי שואלים אותי שאלות כמו שאת שאלת. אל תשכחי שאבא הוא איש רדיו, עיתונאי, שמסקר את התרבות והאמנות. זה לא כמו גילי הבן של זוהר, או מיכאל מושונוב ומוני. זאת נראית לי חוויה קשה".

בשיא העשייה עכשיו, אתה פוחד מתקופות של יובש? שפתאום ישבעו ממך או ישכחו אותך?

"יש בי אמונה מאוד חזרה בדרך שלי, ידיעה פנימית על הייעוד שלי, לכן אני לא פוחד. אני מאמין שאם אהיה קשוב ללב שלי, השמיים יהיו הגבול".