בדד הולך

תחושה דואלית אופפת את היציאה מ"זהר". מצד אחד, אין להתכחש להתרוממות הרוח לנוכח השירים האהובים בביצועו הכריזמטי והמפתיע לטובה של דן שפירא. גילוי נאות ולא בלתי קשור: אני מאוד אוהב את שיריו של זהר, את צבע קולו, תמיד אהבתי. הקהל מצטרף לשירה בציבור, נעמד על רגליו, מוחא בכפיו, ומתרפק על המאוואלים הנהדרים של השחקן, ששוב מראה כמה הוא מגוון בעבודתו וטוטאלי בתפיסתו אותה. המצברוח אחלה.

מצד שני, אין להתכחש גם לכך שמבחינה אמנותית מדובר בפספוס. כזה שלא מנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו כדי להעשיר את הדיון בכל הנוגע לדמותו של זהר וסביבתו, למקם אותה על הסקאלה המוזיקלית, או להסיק ממנה דבר מה זולת התבונה שקראק זה דרעק. גרסה מכובסת וצדקנית של החיים, שאולי תשמור על כבודם של האנשים שבחיים, כפי שמסביר המחזאי והבמאי משה קפטן בתוכניית ההצגה; אבל גם לא תייצר שום ערך מוסף תרבותי, חברתי או תאיר זרקור חדש על דמותו החד-פעמית של זהר. נוסטלגיה ברוטב חמוץ מתוק להמונים. נוכח כך שסיפורו של זהר שורף מסחוג, והיות שכבר ראה אור באינספור וריאציות ונטל חלק משמעותי יותר או פחות בפסקול החיים של כולנו; אין מנוס מלקבוע שמדובר בפחדנות אמנותית לשמה. אמירה שחוששת מן הצל של עצמה.

לבד מכך שהמחזה, מאת קפטן ודפנה אנגל, על-פי סיפורו של האח אמנון ארגוב, מעלים פרטים ביוגרפיים בלתי מחמיאים עד מאוד לזהר, כמו האונס והישיבה בכלא (דמיינו הצגה, שיומה עוד יגיע, בשם "מלך הרייטינג" על חייו ומותו של דודו טופז, אבל ללא אזכור משמעותי לפרשות אבי ניר ושירה מרגלית); האכזבה האישית שלי נובעת מכך שהוא מתעלם מן ההקשר הרחב. יותר מ-20 שנה עברו מאז מת זהר. יותר מ-20 שנה שבהן קם הפלייליסט על יוצרו. יותר מ-20 שנה של חשבון נפש פוליטי וחברתי, של מהפכה מוזיקאלית לטוב ולרע. מיורם גאון ועד בכלל, דיון על המוזיקה המזרחית משתחל כמעט לכל ראיון עיתונאי או שיח תרבותי כיום. אז דווקא בהצגה על האיש שהוציא את השד מהבקבוק ושילם על כך בחייו, אין שואל ואין עונה.

קאבר בלתי מזיק

נחזור לדואליות מהפתיח. גם כשהיא מובאת בתצורתה הבנאלית ביותר, יש בטרגדיה האלמותית של זהר משהו כובש, כמו לראות את אותו סרט בפעם ה-200 ולא להעביר ערוץ. אולי זה המשחק המשכנע של שפירא (סצנת זמזום "בדד" מאלפת), אולי זו התפאורה שכל כך מכוערת בסגנון ערוץ 1 טרום ה-HD, עד שיש בזה חן; ואולי זו פשוט המוזיקה שגוברת. כך או אחרת, זהר הוא האותנטי, הטייח שהפך למלאך, הסינדרלה שכוכב נולד מחפשת בכל עונה; ולא במקרה הכוכבת הראשונה של דור הקאבר, עשתה זאת עם ים הדמעות שלו. כמו אלביס, הנדריקס, לנון, מוריסון וקוביין, המוות של זהר העצים את המיתוס של מי שהלך עד הסוף. נותר רק להלין על כך שההצגה לא עשתה כמותו והסתפקה בגרסת קאבר בלתי מזיקה.

ועוד משהו לסיכום, דווקא מן הבמה האלטרנטיבית של שיתוף הפעולה נטול ציפיות הבלוקבאסטר בין הקאמרי למתנ"ס שדרות, אפשר היה לקוות לראות זהר אחר - משוחרר משיקולי רייטינג בסגנון "לילה לא שקט" על-פי שיריו של שלמה ארצי שמופיע באולם הסמוך. אפשר היה לקוות שבדלת האחורית ייכנס לתיאטרון הרפרטוארי קול שכונות בלתי מבוקר, כמו שזהר היה בחייו. כזה שיפתח את הפה וישתיק את כולם. במקום זה העדיפו גם בפריפריה לשחק את המשחק התל-אביבי המוכר, להגיש את הקפה שחור בליווי ערימה של סוכר, ולהביא אותה בסלסול מדויק אמנם אבל נטול נשמה. בשביל זה לא צריך את זהר. בשביל זה יש את אייל גולן.

"זהר", מאת משה קפטן ודפנה אנגל, על-פי סיפורו של אמנון ארגוב, בימוי: משה קפטן, תיאטרון הקאמרי בשיתוף מתנ"ס שדרות