לא מתביישת במיניות שלי

ליאור שור, "החברה הכי טובה שלי", שמצטרפת לסעודה, מגישה לה מתנה. נשיקה וחיבוק. בעדינות גוש קורעת את העטיפה, "וואו, איזה יופי! איך ניחשת?", היא מתרגשת, ומנסה במהירות את מפוחית הפה שזה עתה קיבלה. כל זה קורה עוד לפני המשקה הראשון. גוש שומרת את האלכוהול לערב המאוחר, כשתצא לחגוג עם בן זוגה הטרי יוסי מרשק.

גם אנחנו, כמו כל יושבי המסעדה, סוקרים את גוש בחמדה גדולה. השמלה האפורה הנכונה, הגרביונים מאחזי העיניים, שנראים לרגע כמו ביריות, וסרט הקטיפה הגדול שעל הראש. היא נראית כמו אריזת מתנה, שבא לפרום ולהציץ מה יש בתוכה.

נוח לך עם המקום שתפסת כאייקון אופנה?

"לא כיוונתי לשם. מאז ומתמיד אהבתי להתלבש אחרת, בתיכון קראו לי פריקית, ואפילו הציקו לי על הלבוש. אני אוהבת את החופש שיש באופנה, ולא משקיעה בזה כמו שנדמה. הסרט שעל הראש? מקרן וולף, הגרביונים מטופ-שופ, והשמלה של מעצבת צעירה בשם אודליה. אני קונה מהר, לא בהכרח מותגים, וגם מתלבשת מהר. זה לא שאני עומדת מול הראי ומחליפה עשרות פריטים עד שאני מוכנה. בדרך כלל אני לובשת את הדבר הראשון (מקסימום את השני) שאני שולפת".

ובכל זאת, לצד ההצלחה המוזיקלית, את תמיד נכנסת לרשימה של קובעי הטעם באופנה.

"אני אוהבת אופנה. בעיניי זוהי עוד יצירת אמנות. אני מגדירה את עצמי דרך אופנה, אבל חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא שאלה של כסף. הכי מעניין אותי לגלות מעצבות ישראליות צעירות, שעוד לא צברו מוניטין. יש לי מעט מאוד פרטי מותגים, בעיקר מיו מיו. הסגנון שלי הוא אקלקטי, ואני מתחברת לדברים תקופתיים, שנות ה-40 וה-50, ומכאן החיבה שלי לווינטג'".

מורדת

גוש מנהלת כבר כמה שנים קריירה מצליחה לצד חיים סוערים ולא קונבנציונליים. כמו בשירים שלה, גם במציאות היא לא בורחת מהרגש, לא נמצאת איפה שלא נוח לה, ובוחרת בדיוק במה שהיא רוצה. בגיל 16 נטשה את הלימודים בתיכון ועברה ללמוד בבית הספר למוזיקה 'רימון'. גם שם לא סיימה את הלימודים ועברה לחיות תקופה קצרה באמסטרדם. לאחר שחזרה התאהבה וניהלה במשך שנתיים זוגיות מתוקשרת עם המפיק המוזיקלי חיים שמש, שמבוגר ממנה ב-25 שנה.

מי שהפציעה לראשונה ב-2002 כזמרת הליווי של יוני בלוך, שבתה לבבות עם אלבום הסולו שלה שלוש שנים מאוחר יותר. בסיבוב ההופעות כבר אירחה על הבמה אמנים ותיקים כמו ערן צור ויהלי סובול. באלבום השני, שיתוף פעולה עם אסף אמדורסקי הוליד בין היתר את השיר "לראות את האור". אלבומה השלישי, שכלל שישה שירים בלבד, זיכה אותה בתואר 'זמרת השנה'. שבעה קליפים שונים, ב-24 שעות בלבד צילמה גוש לשיר "אה אה אה" - השיר המוביל באלבום - ועולים מהם כל הניגודים שמתקיימים בה. הביישנות וגם ההתרסה, השקט שמחפש הרפתקנות, גולמיות לצד ליטוש. "זו הייתה חוויה עצומה לעבוד על הקליפים - אני מרגישה טוב כשהכול מסביב פשוט ולא מקולקל".

מתי זה קרה, מתי אנשים התחילו להתאהב ביצירה שלך?

"זה לא קרה בבום. לא קמתי בבוקר וגיליתי שכולם אוהבים אותי. אני עדיין עושה דרך, וככל שאני נמצאת כאן יותר, הקהל שלי גדל. עדיין לא הגעתי למקום שרציתי, אני לא נחה".

את חביבת התקשורת. כמעט ולא קיבלת ביקורת שהיא שחיטה חסרת רחמים.

"דווקא בתחילת הדרך היה מישהו שכתב עליי שכדאי שאפסיק לכתוב ולהלחין, כי אני עושה את זה ממש רע. נעלבתי, בטח שנעלבתי, אבל בסופו של דבר גיליתי שכל הביקורות שמהן נפגעתי היו לא ענייניות, ולא היה לי שום דבר מהותי ללמוד מהן. בגדול, אני מקבלת יחס טוב מהתקשורת - חוץ מפה ושם".

ממי חשוב לך לקבל הכרה?

"מצד אחד, ברור שחשוב לי לקבל מעמיתיי למקצוע, אנשים שאני מעריכה את דעתם, כמו שלומי שבן, אסף אמדורסקי וחווה אלברשטיין, למשל. מצד שני, זה נורא נעים לקבל אהבה מקהל גדול, והייתי רוצה, כמובן, שכו-לם יאהבו אותי, וזה לא יקרה אף פעם".

היית זמרת השנה. קיבלת את האישור.

"ההתפננות וההתרגשות לקחו מקסימום חצי יום. צרחתי בהתלהבות, וזהו. כשאת פרפקציוניסטית האופוריה נגמרת מהר. יש עוד עבודה לעשות".

היום היא שקועה בכתיבת האלבום הרביעי, עניין לא קל אחרי ההצלחה המטאורית של האחרון. "רק עכשיו אני מתחילה לצבור ביטחון עצמי בכתיבה. יש לי כבוד עצום למילים, ולקח לי זמן להבין שאני יכולה לכתוב אותן ולעמוד מאחוריהן. באלבום הראשון והשני הייתי צריכה להסתתר מאחורי מילים של אחרים".

פיצה גדולה מונחת לפנינו. אנחנו תולשות משולש, אוכלות בידיים. בצק דק, רוטב מעגבניות טריות, מעט מאוד מוצרלה, וכשכל זה מבעבע מפזרים אורוגולה פריכה מעל. תוסיפו לזה את סלט ספיישל העגבניות הקיצי (שרי מנומרות, צהובות ותמר) עם קרעי בזיליקום וגבינת ברינזה מגוררת, ועוד צלחת עם קרפצ'ו ורדרד וגילופי פרמזן (מומלץ, ציון 9.5) - והנה שברנו את הקריז של הרעב שאיתו הגענו.

ראיתי אותך על הבמה, שרועה בשמלת פאייטים על הפסנתר של שלומי שבן, מניפה רגל נאה עם עקב סטילטו אדום. לא ממש נחבאת אל הכלים.

"הבמה היא זכוכית מגדלת של מי שאתה בתור בנאדם. השתחררתי. אני לא מתביישת במיניות שלי. אני אישה, ושלמה עם כל מה שכרוך בזה, והתכונות הללו מועצמות מאוד כשאני על הבמה".

המיניות היא נשק?

"לכולנו יש צורך להיות נאהבים ונחשקים. אני לא מבינה למה לגבר מותר ללכת לבר ולפלרטט עם כל מה שמסביב, ואם אני הולכת לבר הקבוע שלי, מדברים על זה כי אני מפורסמת. אני מסרבת לקבל את התכתיבים האלה שלבנים מותר לפלרטט ולבנות לא".

מה מביא אותך לשחרור על הבמה?

"לפני שאני עולה אני שותה וודקה. בדרך כלל אני לא נוגעת באלכוהול, ורק לפני הופעה זה משחרר אותי. נראה לי שהמקום הכי משחרר הוא בסופו של דבר הידיעה שאני לא חייבת להיות מושלמת, שאני יכולה להביא ולחשוף את הסודות, את החולשות ואת האהבות".

איך חיה זמרת עם קול פתייני, שלא מהסס לגנוח, עם תופעת הדרת שירת נשים שהולכת ותופסת אחיזה?

"שוב גייסו את התורה, עם 'קול באישה ערווה'. אין לי בעיה עם זה שאיש באמונתו יחיה, ואני עצמי חיה בשלום עם זה שיש קהלים שלמים שאף פעם לא יקשיבו למוזיקה שלי. אבל אני לא מבינה איך צה"ל נותן לגיטימציה לתופעות כאלה. זה חמור בעיניי, כי הצבא הוא גוף של המדינה ואסור שהוא ישתף פעולה עם הדרת נשים".

ונשים שהולכות על פרובוקציה בהופעות שלהן קצת משחקות לידי הטענה הסהרורית הזאת, לא?

"זה כמו שתגידי שאישה שלובשת בגדים צמודים מזמינה אונס או הטרדה מינית. שירה וקול הם לא פעם עניין יצרי, אבל צריך לדעת להפריד בין הדברים. מי שקול אישה מאיים עליו - שלא יבוא, שלא יקשיב".

גברים במקום השני

כשאני שואלת אם התכונה הזו, הפרפורמריות, הייתה בה גם כילדה - גוש וחברתה ליאור פורצות בצחוק. "ברור", מספרת ליאור, "מאז ומעולם הייתה לה נוכחות בימתית, כריזמה. אבל היא ממש לא הייתה ילדת יום הזיכרון".

ילדת יום הזיכרון?

"לא הייתי מאלה שמקבלות את הסולו של שיר הרעות בטקסים. בכיתה ח' ניגשתי לאודישן לטקס, התחלתי לשיר - וכל הבנות מסביב פרצו בצחוק. לא קיבלתי סולו".

הזיכרון הזה נמחה בשניות, עם הביס הראשון בברוסקטה עם נתחוני כבד צלויים ומרקחת ענבים ומרסלה (בחירתה של גוש, 9), לצדה עוד ברוסקטה עם ממרח שקדים, פלפלים וקלמארי, וסלט אנדיב עם תפוחים חמצמצים וגורגונזולה חריפה - טעמים סוערים.

"אם לא הייתי זמרת, הייתי מתעסקת בתחום האוכל", היא אומרת, וחברתה ליאור מעידה: "אפרת בשלנית בחסד. ויש לה הגשה מקסימה ויצירתית ביותר. צריך לטעום כדי להבין".

"כן, אני אוהבת לבשל, אבל רק בתקופות שאני בזוגיות. כשאני לבד, אני לא מבשלת לעצמי, לא כיף לי".

גוש פרצה השנה ללב המיינסטרים כשניהלה זוגיות מתוקשרת עם השחקן ומנחה הטלוויזיה ירון ברובינסקי. הזוגיות הסוערת, שהסתיימה בשברון לב, הותירה אותה חשופה לעיני כל. לאחרונה התאהבה מחדש, והיא מנהלת זוגיות שקטה וצמודה עם השחקן יוסי מרשק.

"זו חוויה מסוג חדש, ממלאת ומקסימה. זה משהו שלא ציפיתי לו, האושר הזה.

"כן, אני מחפשת בית, גבר ואת עצמי. הכי קל לצקצק בלשון ולומר, נו, באמת. לכולנו יש צורך להיות נאהבים ונחשקים, ונמאס לי להיענות לתכתיבים חברתיים. ברור שזוגיות זה לא הכול, ולפני זה יש לי את המוזיקה וההופעות, שהן העיקר בחיי".

ויש גברים שיכולים להכיל את זה?

"בוודאי שיש".

אז מאחורי כל זה מסתתר פחד מלהיות לבד?

"כבר לא. אני יכולה לחיות טוב לבד עד 120. אני רוצה להקים בית, שיהיה לי בסיס שארגיש בו טוב. מה לא לגיטימי בזה?".

אין אוטוריטה

השף חגי לרר ניגש לבדוק מה קורה. יחד איתו מגיעות מנות ביניים - פרפדלה עם שינקן וגרידת לימון (ציון 8.5), לצד מנה מתפריט הפסטיבל שיתקיים החודש במסעדה - פילה דניס על כרוב ניצנים ברוטב שמנת ושקדים, וריזוטו פטריות.

השיחה נשאבת, כמו בחודשים האחרונים, למחאה החברתית. "כבר בערב השני של המחאה ברוטשילד התייצבתי, ואפילו הופעתי. קשה לומר שאני מהגרעין הקשה, מהמארגנים, אבל הייתי בכל ההפגנות. הרגשתי שכולנו בסירה אחת. אני עובדת קשה, ויש תקופות שאני מופיעה כל יום, וזה תובעני. אבל אני אוהבת את זה, ובסופו של דבר אני מתפרנסת בסדר".

משהו מכל התכנים שהוצפו בימי מחאת הקיץ יחלחל לדיסק שאת עובדת עליו?

"זה בעיקר משפיע עליי בתור בנאדם. אני לא איזו כלכלנית דגולה, אבל אני מרגישה שכל עניין הריכוזיות במשק הוא בעייתי מאוד. אנשים משלמים כאן המון מסים, ולא מקבלים תמורה. אני באה מבית של מעמד הביניים, ומכירה המון סטודנטים ואנשים שעובדים קשה ולא מצליחים לגמור את החודש".

כאוטוריטה תרבותית, את חייבת לנקוט עמדה.

"מה זה אוטוריטה? יש היום כל כך הרבה קולות. הרשתות החברתיות הפכו כל אחד מאיתנו לאוטוריטה. בעצם, הקהל קובע את דעת הקהל. פייסבוק מאפשר לכל אחד לומר את מה שהוא רוצה, ולהשפיע".

את בעצם אומרת שיש דרכים עוקפות לקובעי הטרנדים המסורתיים.

"מה שאני אומרת זה שהתקשורת המסורתית עוד לא הבינה שהיא איבדה את המעמד שלה כנותנת הטון. הם עדיין לא הסתגלו לידיעה שאנחנו נמצאים בצומת של שינוי עצום בתקשורת".

את מאוד פעילה בפייסבוק.

"כן, אבל גם אני עדיין לא מספיק טובה. נפתח לי ערוץ מקסים של קשר ישיר עם אנשים שאוהבים מה שאני עושה. לצערי, אני לא תמיד מספיקה לענות לכולם, ולא פעם צריכה להעמיד גבולות".

מתחילים איתך?

"גם. אבל אני מקבלת הרבה לייקים, כמה עשרות לכל סטטוס שאני מעלה. עד 200 לייקים לסטטוס, וזה מדהים אותי".

את חוששת להביע דעה? שילמת מחיר על זה שלא הלכת לצבא?

"אני מביעה דעות בשירים שלי, ועל הצבא לוקחת אחריות מלאה, לא מסתתרת".

יש משטרת מוזיקה, מכתיבי הטעם שקובעים?

"בטח שיש. רדיו הוא מכתיב. אם אתה מושמע - אתה קיים. כדי להגיע לקהל, את חייבת להיות מושמעת ברדיו".

וכאן יש דיקטטורה של טעם. גלגלצ, דידי הררי, ערוץ 24 - יש מדרג של איכות.

"דידי הררי זה אחלה, אני מתה עליו, וגם גלגלצ. ערוץ 24 זה טיפה יותר בעיה, בעיקר בדרך שבה הם מתנהלים. אין שם מיון, והרמה לא ממש גבוהה. והיה גם כל העניין עם אקו"ם, שבינתיים הוסדר. נוצר אבסורד שיש רק ערוץ טלוויזיה אחד למוזיקה - ומכולם דווקא הוא לא הקפיד על תמלוגים".

אבל אם תופיעי על כל במה, תהיי מיינסטרים.

"מה פתאום. אני לא מגדירה את עצמי כמיינסטרים, וגם לא כמהפכנית אוונגרדית. יש בי גם וגם, והיה לי מזל גדול להיות מה שאני. אני לא מכפיפה את עצמי לשום טעם".

את לא נראית כמו מישהו שמתעלמת מהמגמות, מקובעי הטעם.

"בכל העולם קיימים אייקונים שהם נותני הטון, קובעי דעת הקהל. וזה בסדר. הבעיה שלנו שאנחנו עדר. בארץ כולם נענים לאותם תכתיבים עדריים, וזה אומר 12 שנות לימוד, צבא, טיול שאחרי הצבא, אוניברסיטה, משכנתה, חתונה וילדים. כל מי שלא מציית למסגרת הזאת נחשב מוזר".

את מוזרה?

"אני בועטת במסגרת הזאת בכך שאני בונה מסלול אישי. לא חייבת כלום לאף אחד. מגיל צעיר לא עניתי לציפיות, ולמזלי הוריי לא דרשו ממני, והניחו לי. אז נכון, אני מעודכנת בכל הקשור לאופנה, אבל במקומות שלא טוב לי אני לא נמצאת".

פורשת ידיים על הבמה

"אל תגעו לי בבשר!", גוש מזדעקת כשהעיקריות מוגשות לשולחן. היא מתעוררת כשהבשר מגיע - פילה בקר מדויק, תפוחי אדמה מוקפצים עם פרוסות בשרניות של פורטבלו, וגם לזניה. "בשר משובח", היא פוסקת. "תביני, אתמול בצהריים אכלתי שווארמה, בערב הייתה לי הופעה ואחריה אכלנו המבורגר, והיום שוב אכלתי שווארמה, כשהלכתי לחתום על חוזה לדירה. אני עוברת דירה".

הספרייה שלך עמוסה למדי.

"ספרים, ומילים בכלל, הם האהבה הגדולה שלי. מי הכי השפיע עליי? ללא היסוס - המינגווי. קראתי הכול, 'וזרח השמש' ו'למי צלצלו הפעמונים' הן יצירות בלתי נשכחות. טקסט הוא נושא מרכזי אצלי, וגם הבחירות שלי בשיתופי פעולה - כמו עם שבן, עם גרוניך בפסטיבל הפסנתר ועוד - תמיד עם אנשים שמחוברים למילים".

את מגדירה את עצמך כאדם רוחני?

"כן, רוחניות היא אחת ממקורות ההשפעה שלי. ואני לא מתכוונת לזרם מסוים או לדת. זה יותר עניין של תחושה. הדת זורמת בי, היא חלק מחיי, ויש ביהדות דברים שאני מאוד אוהבת. יש גם דברים קיצוניים, שאני לא אוהבת".

לקעקוע המלחים שעל הזרוע שלך יש משמעות?

"אני אוהבת את הסמל הזה. רואים אותו רק כשאני על הבמה, פורשת ידיים".

מי משמש לך מודל, אילו אנשים הטביעו חותם בחייך?

"כל מי שהולך עם האמת שלו עד הסוף. נשים כמו בילי הולידיי, אלה פיצג'ראלד, אדית פיאף. נשים עם יסוד טרגי עמוק בחייהן, ששילמו מחיר על האומץ שלהן".

אבל את שומרת על עצמך.

"כן. רק על הבמה אני יכולה לעשות הכול. היא הבית שאין לי".

חשופה וחד פעמית

את המתוקים היא משאירה לנו. "לא מדבר אליי". בטירמיסו (ציון 7.5), בקראמבל תפוחי העץ (8.5) ובסקטיצ'ינה א-לה נוטלה (שאריות בצק פיצה שנאפות כרולדה על נוטלה וגבינת מסקרפונה חמימה) - היא לא נוגעת. צודקת. עוד ערב ארוך לפניה.

איך עושים את הטוויסט, איך עוברים למוד של חיית במה?

"תדעי, זה לא תמיד מצליח. אבל מדובר במיומנות, זה סוג של עבודה. ההתחלה שלי על הבמה הייתה קשה. בהתחלה רק רציתי לרדת, זה היה מאמץ נפשי. הקהל, לשמחתי, לא ראה את זה. אם אתה לא מגיע בפתיחות, אז אתה מנותק, לא שומע כלום, גם לא את מחיאות הכפיים. ובסוף בסוף, אני חייבת לבמה את הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. הכול חשוף, וזו תחושה חד פעמית ובלתי נשכחת".

מתכון))

פילה לברק עם ירקות ירוקים,

קרם לימון ושקדים

מצרכים ל-2 מנות:

2 דגי לברק מפולטים

200 גר' אפונה סינית טרייה או שעועית ירוקה עדינה קפואה

300 גר' ברוקומיני או ברוקולי טרי

100 מ"ל שמנת מתוקה

20 גר' חמאה קרה

מיץ מחצי לימון

1 כף עירית קצוצה דק

6 כפות שמן זית

2 כפות שקדים שלמים, קלופים וקלויים

מלח ופלפל לפי הטעם

הכנה: חולטים את הירקות הירוקים בסיר עם הרבה מלח במשך 3-4 דקות. מעבירים לקערה עם מי קרח, לעצירת הבישול.

מניחים את הדגים על תבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה. מורחים בשמן זית משני הצדדים, ומתבלים במלח ופלפל. מכניסים לתנור חם (200 מעלות) ל-5 דקות.

לרוטב: מרתיחים את השמנת במשך דקה, מתבלים במלח ופלפל. מכבים את האש ומוסיפים את קוביית החמאה, הלימון והעירית הקצוצה, ומטלטלים קלות את הסיר עד שהרוטב חלק וסמיך מעט.

מקפיצים את הירקות הירוקים במחבת עם מעט מלח, ומוסיפים את השקדים.

מגישים את הדגים, עליהם הירקות ומעל - רוטב השמנת לימון.

רוסטיקו

שף * חגי לרר

סגנון * איטלקי, כפרי

עיצוב * חמים, חלל פנימי קומפקטי, ישיבה נדיבה בחוץ

עסקיות * 59-89 שקל

מתי * א'-ש', 12:00-24:00

איפה * בזל 42, ת"א, 03-6026969

הכי כדאי * להגיע עד ה-10 בדצמבר לחגיגות פסטיבל סאגרה. "מדובר בפסטיבל עממי איטלקי", מספר השף לרר, "שבו חוגגים את שמחת חומרי הגלם בעונתם. אנחנו החלטנו לשים דגש על הלימון, כי הוא הכי איטלקי וגם הכי ישראלי, ובנינו תפריט מיוחד שיוגש באותם ימים".