"חרא זה מזון משכיל ואכלתי הרבה חרא אז אני מאוד משכילה"

אפשר היה לחשוב שיום הצילומים רק החל, בסט התוכנית החדשה של אודטה. הבדיחות של המרואיינים עדיין גורמות למגישה להתגלגל מצחוק, הרעיונות מרתקים אותה עד כדי התכופפות קלה קדימה ופעירת עיניים נוצצות, ובכלל, היא נראית רעננה וחיונית כמי ששבה מחופשה, ולא כאילו עברו עליה בערך 12 שעות של עבודה קשה. "זה כלום", היא תגיד אחרי כן בקול מצטלצל בשעשוע, "היית צריך לראות אותי ביום הצילומים הראשון, כשהכל השתבש ונגררנו עד 1:00 בלילה".

אודטה צוחקת כל הזמן. היא צוחקת כאילו אם תפסיק לצחוק משהו יישבר. היא צוחקת גם כשלי נדמה שהגיע הזמן לבכות. למשל, כשאני שואל אותה אם גם בבית הוריה הייתה אופטימיות מידבקת שכזו ("אופטימיות ממארת, קוראת לזה חברה שלי", היא תצחק). "היה להם חוש הומור מאוד גדול. ההורים שלי היו אופטימים ללא תקנה. הרגו אחד את השני, אבל נשארו ביחד 200 שנה, עד שהתגרשו בגיל 60. עוד הייתה להם תקווה שזה ישתפר. אלה היו נישואים איומים ואלימים, אבל הם האמינו שאולי זה יסתדר ויהיה טוב. חה חה חה!".

זה נשמע נורא, כמו מקור לצלקות, לא לצחוק.

"יש צלקות, ואני מספרת עליהן, אבל לא ממקום של התבכיינות, אלא כי כן, ככה זה היה, אלה המסקנות שלי לחיים מזה, ונקסט".

הגישה הזו, בריאה או מטורפת, תלוי בכם, הצילה את אודטה במארס 2011, כשנראה היה כאילו היא נשארת בלי כלום. חרב הקיצוצים ב"מעריב" הגיעה גם אל המדור הפופולרי שלה, ובאותו שלב עוד לא היה בטוח שהתוכנית, שעליה כבר עבדו במרץ בחברת ההפקות של חיים סלוצקי, תגיע לשידור. "אני כבר ידעתי", אומרת אודטה, "זה הם שעוד לא ידעו".

מפחיד, לא?

"לא, כי אין דבר כזה שלא תהיה לי תושייה. כבר בשיחת הפיטורים היו לי רעיונות של מה אני הולכת לעשות. אני לא עשויה מברזל, וזה הלם מטורף, אבל העניין הוא כמה מהר אתה מתאפס על מציאות חדשה. ואני לא מבזבזת אף גרם של אנרגיה על למה זה קרה, על 'אוי ואבוי, אני אבכה, אני אצטער', יש לי מציאות חדשה לטפל בה. היו לי מאה מטר של פיק ברכיים, וזהו, למרות שכבר אז הייתי צריכה לחזק את העורך".

מה היה בשיחה?

"אני זוכרת את השיחה ההזויה עם העורך אז (אבי משולם, י"א). הוא התקשר ואמר לי שהוא חייב לפגוש אותי. אמרתי לו, 'טוב, תגיד מתי לבוא'. והוא ענה, 'לא, אני אבוא אלייך'. אמרתי, אוי ואבוי, זה עד כדי כך גרוע? ונפגשנו והוא אמר לי: 'אנחנו עוברים למהדורת אינטרנט, לא יהיו יותר בעלי טור, הפורמט המודפס יהיה חדשות בלבד'. ואני מאוד אמפתית, ישבתי שם ולא חשבתי על עצמי, כי ברור שאסתדר, וראיתי בכל שפת הגוף המכווצת ו'הלא נעים לי' של הבנאדם את הקושי האיום. גם כשאתה רוצה לפטר זה קשה, אז תאר לך כשזה אילוץ. לבי יצא אליו, מצחיק אבל ככה זה היה. במקום שהוא ינחם אותי אני ניחמתי אותו".

איך קרה שהחזירו אותך?

"למעשה אף פעם לא הפסקתי לכתוב, כי מיום ההודעה יש איקס זמן עד שזה נכנס לתוקף, ותוך שבועיים הבנתי שהחזירו אותי. אמרו לי שדנקנר (נוחי דנקנר, הבעלים הנוכחי של "מעריב", י"א) הוא שדרש אותי בחזרה. החזיר אותי בפינצטה. זמן קצר אחר כך סלוצקי דיבר איתי על רשת".

רגע אחד יש לך הכל, רגע אחרי כן אין לך כלום, ושוב יש לך הכל.

"דיברתי עם חברה ופרצתי בצחוק: 'תראי איזה עולם מטורף'. אבל אני תמיד כאילו מתבוננת בעולם מהצד, אז אני אומרת: 'אוקיי, טוויסט בעלילה'".

זה כל מה שהרגשת ברכבת ההרים המשוגעת הזו?

"ידעתי שאשנע את המדור, אז לא דאגתי. רכבת הרים זה כשהחיים שלך מנוהלים ותלויים במקום העבודה. החיים שלי תלויים אך ורק בידיים שלי ואני לא פיטרתי את עצמי. נגיד שאתה חברת קוקה-קולה, זה לא צנוע, אבל זה דוגמה לתפיסה שלי, וחנות אומרת לך אנחנו נסגרים ואתה לא יכול לשווק אצלנו יותר. אז מה, קוקה-קולה נבהלת? לא - היא תשווק במיליארד חנויות אחרות".

ממתי את מכירה את דנקנר?

"נפגשנו בחתונה של הבן של שרי אריסון, שם הכרנו פעם ראשונה, אחרי שהוחזרתי לעיתון. לפני כן העשייה שלי דיברה במקומי".

דיברת איתו על זה?

"לא דיברנו על זה, מה יש לדסקס על זה מילה? לא שחררו אותי כי לא הייתי טובה, אלא כי לא היה יותר תקציב. ברגע שהוא נכנס והשאירו את העיתון כעיתון, אז הכל חזר לסדרו".

ומה את חושבת על העיתון עכשיו? היה נראה אופטימי, אבל עכשיו אנחנו שומעים שוב על קיצוצים.

"משפיע עליי כמו שהשפיע כשהייתה שיחת הפיטורים: אני מסרבת להיות מודאגת, להמר על זה שהולך להיות לא טוב".

ולצעירים שרוצים להיות עיתונאים, מה היית ממליצה?

"אני לא נותנת עצות גורפות, כל מקרה לגופו, כל מולקולה מטופלת ברמת המולקולה".

את התפרנסת מכתיבה, אבל רבים לא יכולים היום להרשות זאת לעצמם.

"אם בנאדם צריך השלמות הכנסה אז הוא יעשה את זה בעוד ג'ובים. אני אומרת את זה בתמיהה, לא בהאשמה, אבל חבר'ה ישראלים שנוסעים לניו יורק או ליפן, אין להם רבע בעיה להתלכלך בעבודות, יעבדו במובינג וימכרו תמונות בקניונים ויעבדו בשלוש משרות, וזה יהיה בסדר גמור, ופה בארץ זה לא".

ובכל זאת, את מרוויחה סכומים שאחרים לא.

"זה נכון, אבל גם אני לא נולדתי ככה. בקטע הזה יש לי חוק, אני לא נכנסת לצלחת של הזולת - אז אלו לא שאלות שמטרידות אותי".

הייתה הרבה ביקורת על "מעריב" כשדנקנר נכנס, על השינוי באופן הסיקור של עסקיו. האם נאלצת להתמודד פעם עם צנזורה אצל נמרודי, או עכשיו?

"בחיים לא עשו לי צנזורה, לא לטובה ולא לרעה, לא פרוטקציה ולא אמרו אל תכתבי. גם אני רוצה להזכיר שאני לא 'עיתונאית נושכת'. אני לא יודעת מחוויה אישית כי זה אף פעם לא קרה לי".

ואילו היו מבקשים?

"אילו היו מבקשים להעלים את הכתובת של האנס המנומס מהמשטרה, סביר להניח שהייתי מתפטרת, אבל כל מקרה לגופו. תחום העיסוק שלי הוא לא תחקירים נוקבים. אני כותבת בעיתון, וזו טעות אופטית שקוראים לי עיתונאית. שטחי הכיסוי שלי הם well-being והתנהלות, וזה לא משיק לתכנים שאתה מדבר עליהם. אין עם זה בעיה".

על מה חשבת כשפיטרו אותך?

"על עסק אחר שמשלב את הידע והיכולות שלי. זה המקסימום שאני אספר, כי זה עוד לא קרה".

עוד יקרה?

"אני מאוד מפחדת משעמום קיומי. וכחלק ממנגנון ההתגוננות שלי (אודטה ממהרת לתקן, "אני תוקפת, לא מתגוננת"), אז יש לי 200 אלף תוכניות מגירה ישימות ועוד 200 אלף רעיונות לפיתוח. תמיד יש לי אופציות. זה מקור העוצמה שלי".

לא מאהבת הסטריפטיז

לא תמיד עמד לצדה מקור העוצמה הזה. ב-2007, כשבאמתחתה תוכנית מצליחה בערוץ 10, פרסמה אודטה שוורץ טור אישי מאוד ב"מעריב", שבו חשפה בפני הציבור את מסכת השקרים שבה חיה 15 שנה עם בעלה השלישי, שניהל חיים כפולים ומכר לה מצג שווא כאילו הוא סוכן חשאי. אז, אחרי אלף תוכניות, היא תלתה את הנצנצים.

"כתבתי על הצלקות והזוועות והדברים האיומים שקרו לי, שהם לא סיפורים נורמטיביים לבנאדם הסביר", היא מספרת, "וקח בחשבון את הטעות האופטית שלא ראו בזמן אמת, בשידור חי עם מצלמה של 'מחוברות', כשאני נשברת ומרוסקת, כשאפשר היה לגרד אותי עם שפכטל מהרצפה, כי זה לא פשוט לגלות אחרי 15 שהונו אותך בצורה כל כך אכזרית. אבל השפיות נמדדת בכמה מהר חוזרים לעצמך ואני, עד שלא חזרתי לעצמי, לא חזרתי לטלוויזיה".

ההחלטה לפרוש הייתה שלך?

"בגלל ההתרסקות פרשתי בשיא. ידעתי שלא אוכל לזהור על המסך, אז עשיתי בחירה אכזרית וחתכתי. אני מבינה שזה נתפס אחרת בציבור, כי קשה להבין, נותנים לה לעשות טלוויזיה והיא מוותרת? אבל אני אף פעם לא התבלבלתי - הטלוויזיה באה מהחיים של הבנאדם. אם החיים האישיים טובים, יש לי כוחות לתת לאחרים, להקרין את זה הלאה".

את הטור לא הפסקת לכתוב.

"כן, כי זה לא הצריך את הנראות מול הציבור".

זאת אומרת, מול המצלמה חשוב לך להפגין שמחת חיים.

"לא להפגין, זו לא פוזה. צריך אנרגיות כדי לשנע אותן הלאה. טלוויזיה זה מדיום שמצלם את הבפנים שלך, ואם הבפנים מרוסק אין לי מה לתת. כשידעתי שאני לא אוכל לזהור על המסך, אמרתי שאני צריכה לנוח, ואנשים הבינו. זה היה אקזיט נהדר. אחרי אלף תוכניות הודעתי שאני צריכה לנוח - ואנשים הבינו".

מה עשית?

"אנשים חושבים שאני צריכה להצדיק כל שנייה ושנייה. הטור בעיתון לוקח מקסימום עשר שעות, אבל האינקובציה זה 24/7. כל הזמן זורמים אליי אייטמים, מתכון, טיפ. הטכנולוגיה סביב זה דואגת לתעסוקה. דבר שני, אתה חי, פוגש אנשים, עושה דברים, החיים מביאים את החומרים".

ואפשר לחיות רק מטור עבור עיתון?

"כן".

לפני שנה, אחרי שאודטה הייתה "בסדר עם עצמה", כפי שהיא מכנה זאת, היא פנתה למפיק חיים סלוצקי שיפתח לה תוכנית. "הפורמט שונה במקצב, בנראות של האולפן, ומן הסתם במנחה שעברה כמה דברים. חרא זה מזון משכיל ואכלתי הרבה חרא, אז אני מאוד משכילה. הבגאז' שלי מלא, והניסיון עושה את ההבדל".

בינתיים בערוץ 10 כבר מילאו את המשבצת עם מישהי אחרת.

"לא תיקח אותי למחוזות האלה. כלל חזק בהתנהלות שלי הוא לא להסתכל בצלחת של האחר, אלא רק בצלחת של עצמי. התחרות היא מולי, אני יכולה לספר על מה שאני עושה, וזה נתינה מכל הלב ומתוך ידע מובהק של עולם הנשים, כי חוויתי על בשרי. אין מתחרים, לא כי אני מוחקת אותם, אלא כי הם לא קיימים בהוויה שלי".

אבל לקח לך שנים להגיע לתוכנית אישית, והנה אחרות מגיעות לזה מיד אחרי תוכנית ריאליטי.

"אז יש לי הפתעה בשבילך: התוכנית האישית שלי הגיעה בגיל 24, כשהתחלתי לכתוב, כשעוד לא הייתה טלוויזיה כמו שיש היום. הגיל הוא לא פקטור. כשיש למישהו מה להגיד, זה טוב בכל גיל. אלכס גלעדי סיפר לי על מאמן כושר, אחד הגדולים, שאימן מתחרה בריצה שכל הזמן הסתכלה למסלולים שלידה. הוא אמר לה: 'בחיים שלך אל תסתכלי לצדדים, תהיי מוכוונת רק למטרה כי את מיליארדרית. השנייה שבזבזת בלהסתכל על המתחרים לא השקעת במסלול שלך'. לבנאדם יש איקס יחידות אנרגיה, לא תשקיע אותן במסלול שלך - תראה שזה חסר".

זה מה שקרה לך.

"כן. הנישואים שלי, אבל אני לא הולכת לדבר על זה".

את יודעת, זה מוזר שאת לא מוכנה לחשוף, הרי כתבת את זה בטור.

"בגלל שכבר כתבתי, אין לי צורך לדבר על זה שוב. אלה אטריות ישנות. ויש הרבה דברים קשים על האקס הזה שאני לא חושפת. אני יכולה לדבר בקטנה ומתחת לזה יש סיפור הרבה יותר גדול. בכתיבה יש לי בקרה ובשיחה לא. אם אני כותבת זה לא מאהבת הסטריפטיז, אלא כי יש שם תובנות, ופרטים איומים שהם צהוב נטו, את אלה צנזרתי, רק החברים יודעים".

צנזרת מהקוראים?

"לא רק".

בפעם הראשונה והאחרונה בשיחה שלנו אודטה מרצינה לחלוטין, ואולי, אפילו, אם לא טעיתי, מתגנבת דמעה למערך המושלם של העליצות הכובשת שלה.

ממי?

"גם, איך אני אגדיר, מהאקס. לא הגיע לו שאחמול עליו, ובכל זאת חמלתי".

אתם בקשר?

"כלום, שום דבר, חתכתי, שמד מוחלט".

ואת בזוגיות?

"לא. לקחתי זמן החלמה גדול מאוד עם 'שום גבר' בתוך האופק כדי שאוכל לבנות את עצמי. היום אני מתחילה לשקול בחיוב את הרעיון של התחלה למבוא של אולי זוגיות, וכל אחד בבית שלו. אני כל כך אוהבת את הספייס שלי, היום זה נראה לי מטורף. אני גרה עם עצמי ועצמי. שנים רקדו לי רומבה על הראש, ילדיי מאהבה, ובני זוגי מאילוץ, ואין לך מושג איזה תענוג זה להיכנס לספייס שהוא רק שלי ורק בשבילי ולזרוק את הנעליים, למרות שאני מסודרת גם כשאני לבד. הייתי צריכה לסבול הרבה בשביל להעריך את תחושת החירות המטורפת".

את כבר לא כוהנת הבית?

"עם כל הסופרלטיבים של הקריירה, עדיין כשהבת שלי נתקעת בלי בייביסיטר, אני אעזוב הכל ואבוא באמצע הלילה. מי שהיא אמא, עקרת בית במהותה, זה בדנ"א".

את עקרת בית במהותך?

"בפירוש כן וזה לא משנה מה העיסוקים שלי ואני גם לא מתנצלת על זה. כשהתחלתי לכתוב, ותוך כדי כתיבה, נולדו הילדים, כתבתי בבית כשהילדים תלויים עליי, והייתי באה איתם למערכת. לא היו רגילים לראות אותי בלי הבבונים תלויים עליי. הייתי הראשונה שכתבה מתוך הבית כשלא היה את הדבר הזה. זה ג'וב קדוש, לגדל את האנושות".

בשואה היה יותר גרוע

כמו הטור והתוכנית שלה, המפגש עם אודטה הוא מצבור של טיפים ועצות התנהלות. אין כמעט נושא שיחה שלא מעומת מיד עם ה"רצפטורים", כך היא קוראת לזה, של הצד השני, וכמה המלצות על מודיפיקציות בתוכנה. אני שואל אותה על הזדקנות, החשש מהחיים לבד שהיא כל כך מוקירה והיא מיד קופצת. "אני לא מבינה את השאלה, ממה יש לחשוש?".

אני אולי היסטרי, אבל אני מפחד מההזדקנות.

"השאלה הזאת היא כולה מתוך מערכת תפיסת העולם שלך. כשהייתי קטנה, ברומניה, הייתי מביטה בחלונות בתי המגורים וחשבתי 'וואי, מאחורי כל חלון גר בנאדם והוא ימות ואף אחד לא יידע שהוא היה חי בכלל' והבטחתי לעצמי שאני אעשה דברים שישנו את העולם. ואני זוכרת כילדה, כששאלו אותי את השאלה המטומטמת, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, 'יפה או חכמה?' עניתי 'חכמה', כי היופי דוהה ככל שאתה מזדקן, והחוכמה גדלה. זה דיל יותר טוב. אני לא הולכת בחיים שלי לצאת לפנסיה כי זה כמו לצאת לגמלאות מהחיים שלך. תעבוד במה שאתה אוהב ויום אחד בחיים לא תעבוד בעצם. היו לי משברים נוראיים, אבל אני מסרבת לראות שהחיים נגמרים בגיל מסוים, ולכן אני חושבת איך לעשות הכי טוב במסגרת שהחיים נותנים".

היה לך מזל?

"מזל מייצרים. אם אתה פסימי, אתה מהמר שכל הזמן יהיה רע, ואז לפעמים מתבדה לטובה. ואני מהמרת שיהיה טוב וגם אני מתבדה פה ושם, אבל הרווחתי שעל החשבון שמחתי במקום שעל החשבון התעצבתי. יש לי מטרות וידיעה ברורה שהכל יהיה בסדר כי אני אדאג לזה".

קשה שלא לחשוב מול אודטה שיש משהו משוגע בצבעוניות הזו, שההתנהלות השמחה עד כדי עיוורון היא סוג של "מתחת לכל זה מסתתר עצב גדול". ואודטה אכן מספקת לא מעט הוכחות לעולם פנימי קצת מקאברי, קצת מטריד. "כשהייתי מפוטרת שבועיים, לא הייתי במצב ירוד", היא נזכרת, "אם אתה רוצה לפתור בעיה - תמזער. כשחברים באים אליי עם בעיות מזעזעות, אני אומרת טוב, בוא נעשה פרופורציות: במלחמת העולם השנייה, כשיהודים עזבו את החיים שלהם עם המזוודה, והרופא המכובד עמד עירום מול הקהילה, זה יותר קשה".

את נותנת את השואה כרפרנס?

"ברור, פרופורציות".

זה מה שאת מרגישה כלפי המחאה החברתית?

"יש פה אנומליה. בתור קולקטיב, זה מאוד צודק והגיע הזמן שמישהו יצעק ויבקש תשומת לב לסדר העדיפויות הלאומי, שאין ספק שהוא דפוק. בקטן, ברזולוציה של בנאדם ובנאדם, אני לא יכולה לקבל את הרעיון שאין מה לעשות. אני לא מוכנה להאשים את הקבוצה של המוחים, אבל גדל דור מפונק עם מושגים של בסדר ולא בסדר שהם בלתי נתפסים בעיניי. אנשים לא דורשים מעצמם מספיק.

"הייתה עלייה מרומניה שפרס הגדיר כ'עלייה עם נעלי גומי', לא שמעו אותם, לא צרחו מגיע לי, לא הלכו לכיכרות, וכל אחד מהם חשב שהוא צריך לעשות את המקסימום בלדרוש מעצמו כדי לייצר פרנסה בכל האמצעים החוקיים. אם אתה רואה דור שלישי במצוקה, זה כיוון שיש גישה שאם אתה נותן קפיצה נחשונית ודואג לעצמך ומיטיב את מצבך, אתה בוגד בשבט. התפיסה האחרת אומרת תקפוץ, תציל את עצמך. אני תוצר של התפיסה הזו".

הצלת את עצמך?

"חד משמעית, מצבי טוב משל הוריי. לאו דווקא כלכלית, אלא מנטלית. והמצב של ילדיי טוב משלי".

הגישה הפסקנית הזו היא תוצר של חיים של עצות לאחרים. אודטה מקבלת כל הזמן פניות מזרים, שמבקשים ממנה עזרה - מכתם על הספה ועד קשיים אישיים איומים. וכמו בתוכנית שלה, וכמו בראיון הזה, היא מסוגלת להגיד ישר בפנים דברים נוראים בחיוך רחב ובקול מתרונן. קשה לדעת אם היא מודעת בכלל לאפשרות שהדברים שהיא אומרת נתפסים אצל השומעים אחרת מכפי שהיא מדמיינת. "זה כמו להגיד לא. לאנשים לא נעים להגיד לא ולכן הם אומרים את זה בכעס נוראי, כדי לתת משנה תוקף. ואני לימדתי את עצמי להגיד לא בנעימות הכי גדולה שאפשר, ואנשים נודניקים ולא מוכנים לשמוע ומתעלקים ומנג'סים, ואני בנעימות אומרת 'איזה חלק של ה'לא' לא הבנת?'. בנעימות".

ולמרות כל החיוביות גררת לאורך השנים הרבה אנטגוניזם.

"אני אומרת לך באחריות ש-95% אוהבים את העשייה שלי. כל בנאדם זכאי לדעתו. השנאות שלהם מעידות עליהם יותר מאשר עליי, האנשים האלה מרי נפש ורע להם, ופתאום הם רואים ווילדע חייע מלאת שמחת חיים, וזה מעמת אותם עם החיים שלהם. ממה זאתי כל כך שמחה, אילו היו סיבות גם אני הייתי שמח".

התקשורת לא מפרגנת?

"להפך ולהפך".

קראת ביקורות?

"קראתי, יוצאות דופן, הקטלנים הכי גדולים שיבחו. חוץ מאתר אחד, שיתביישו להם (היא אומרת בצחוק), שכתבו שאני צריכה לשבת בבית. אחר כך, כשהגיעו נתוני הרייטינג הנהדרים, כתבו שם 'אכלה לכם את הראש ואהבתם את זה'".

את מרגישה שהיום יותר קל לעכל אותך כיוון שיש נטייה לעשות תקשורת נחמדה?

"אתה נתפס לאופן ההגשה ולא לתוכן. מה שאני משנעת לעולם זה איך החיים שלך יהיו טובים יותר, אסטרטגיות התנהלות, אבל אני לא אורזת את זה באופן מגעיל".

אבל אנשים הם ציניים. יש מי שצופה בך בהפוך על הפוך, שנהנה מהטראש.

"האופן שבו בנאדם רואה אותי מעיד עליו יותר מאשר עליי, אם אתה רואה טראש וגרוטסקה, זה הרצפטורים שלך".

קשה מאוד לחדור את השכבה המוגנת הזו של אודטה, שבה כולם, לדעתה, מבינים את כוונותיה הטובות, שבה אופטימיות היא דרך התנהלות נכונה, ושבה דיכאון הוא בחירה ולא יותר מזה. גם על הסט יש מנגנון הגנה על אודטה, כאילו היא קצת ילדה. "תראה איזה יפה היא, איך היא עשתה מייקאובר", אומרים לי ברגע שאני נכנס לאולפן, ואחר כך יספרו לי איך על רצפת חדר העריכה נשארים כל מיני ביטויים שאודטה אומרת כלאחר יד אבל לא לגמרי עוברים מסך בשעה 15:30 אחר הצהריים. החיים, הסט, נראים מהצד כבועה.

יכול להיות שהאופטימיות הזו נועדה לא לשדר חולשה?

"אתה חושב שהגישה שלי מיירטת רגשות עצובים? מה פתאום. אני חווה את עצמי בחולשות איומות, בבכי, אני רק לא חושבת שזה סקסי להתבכיין בפני האומה. ברור שחבריי ראו אותי במצבים הכי איומים וקשים (אודטה שוב צוחקת), כמו שאני הייתי בשבילם. אני מספיק חזקה בשביל להרשות לעצמי גם להיות חלשה, אני רק לא עושה את זה נוכח הציבור, זה הדבר היחיד שאתה לא קולט".

עוד אודטה

אודטה השתכנעה לפתוח חשבון בפייסבוק. לעומתו, את הטוויטר היא ממש לא אוהבת: "זה נתפס בעיניי כ'אכלתי ביצה ועשיתי גרעפס'"

לאודטה חשבון פייסבוק פעיל, שבו אנשים פונים אליה, והיא מפרסמת בו גם את הטור מהעיתון וטיפים. "בעיניי זה מבורך", היא אומרת. "המקצוע הראשי שלי זה תקשורת, לא עיתונאות, ותקשורת יש לה שני כיוונים, אחרת היו קוראים לזה מונולוג או נאומים. במקום שיש תקשורת ויש מיידיות של קשר עם בנאדם שאתה מתקשר איתו, זה מבורך. למרות ששמתי לב שאין על התקשורת הוורבלית, כי בכתב חסר האלמנט של האינטונציה של הבנאדם וכשמתכתבים, ובמיוחד כשזה רגשי ולא טכני, הזולת מפרש את זה לפי השריטות שלו".

אז את משתדלת לא לטפל דרך פייסבוק?

"אני עונה בפייסבוק, ואם זה מסובך שם אז במייל פרטי. כל אפשרות לעזור זה עבודת קודש, זה סיפוק מאוד גדול".

וטוויטר?

"אני מפוצצת בתקשורות עם מדור וטלוויזיה, וגם עוד לא לגמרי הבנתי את המדיום. לגבי פייסבוק אמרו לי שזה חשוב ואמרתי טוב, סבבה, זה תקשורת ואני רוצה לתקשר עם הצופים והקוראים, אז גם שם. אבל טוויטר נתפס בעיניי כ'אכלתי ביצה ועשיתי גרעפס', זה נראה לי מיותר. את מי זה מעניין לקרוא על זה או לכתוב? כנראה שאנשים זקוקים לאשרור לקיומם, הם לא נותנים את זה מעצמם לעצמם, ולכן זה כל כך מצליח - כי שם אתה קיים, מקבל חזרה מיד וידוא שאתה ישנו. זה חלק מהעולם המנוכר שלנו, זה היה מיותר אילו אנשים היו נגישים אחד לשני. טוב, זה לא חדש שכמה שיש יותר אמצעים, ככה אנשים נגישים פחות.

אבל את משתמשת בזה בכל זאת.

"אני משתמשת באופן מושכל".