אמנות היחסים

"רכשתי את הזכויות למחזה עוד בתקופת כהונתי כמנכ"ל תיאטרון באר שבע, ובגלל שאני נמצא בתקופה בקריירה שבה אני מגשים חלומות רבי-שנים, רציתי לממש גם את הנוכחי", כך מסביר נתן דטנר את החלטתו להוסיף הצגה רביעית ללו"ז העמוס שלו (לצד "כנר על הגג", "גטו" ו"כולם היו בני", ט.פ) ואף לקחת לידיו את שרביט הבימוי. מצד שני התשוקה מובנת, היות שמדובר ב"אמנות" מאת יסמינה רזה, אחת מיצירות המופת של המחזאות המודרנית שתורגמה עד כה ל-35 שפות וזכתה בכל פרס אפשרי. בעיבוד הנוכחי, המועלה בתיאטרון חיפה, מופיעים גם אוהד קנולר ונורמן עיסא.

דטנר: "אני מאמין שהקהל יתחבר לזה, למרות שאחוות הגברים במחזה היא אירופית במהותה ושונה מהסחבקיות הישראלית כפי שנותחה במחזות כמו 'איסמעליה' של הלל מיטלפונקט שגם בו השתתפתי. ונכון, 'אמנות' זה מחזה שאין כמעט שחקן תיאטרון בולט שלא חשק להשתעשע איתו בשלב מסוים בקריירה. איכות כזו של כתיבה היא משהו שקשה לעמוד מולו".

חברות גברית ואמנות מודרנית

כמו במחזה ידוע נוסף שלה, "אלוהי הקטל" (הזוכה בימים אלה לעיבוד קולנועי שביים רומן פולנסקי), גם גיבורי "אמנות" הם אנשי תרבות שתקרית פעוטה לכאורה הופכת אותם לחיות טרף. מארק (דטנר), סרז' (קנולר) ואיוון (עיסא), חברים מזה שנים רבות עד שסרז' רוכש ב-200 אלף פרנק ציור שכולו מלבן לבן. מארק מסרב להכיר ביצירה כאמנות, סרז' נפגע, איוון מנסה לתווך ומותקף בידי שניהם ומכאן הדרך להרס החברות וחשיפת המניעים האנוכיים המסתתרים מאחוריה קצרה.

קנולר: "יסמינה רזה הצליחה לשלב שני אלמנטים שונים במארז אחד, חברות גברית ואמנות מודרנית. בשניהם אין דרך ברורה לקבוע למה זה עובד עבור אנשים מסוימים ועבור אחרים לא. כל מי שביקר במוזיאון שמע ויכוחים בין אנשים שחלקם מתלהבים מיצירה מסוימת, בעוד אחרים לא מבינים מה הם רואים. חוסר היכולת של מארק לכבד את העובדה שעבור סרז' המלבן הלבן הוא אמנות הוא רק מטאפורה למהות האמיתית של הקשר ביניהם".

עיסא: "איוון, הדמות שאני מגלם, הוא אולי היחיד שמגיע ממניעים טהורים לחלוטין. הוא אומר בעצמו שאין לו רצון לזהות עצמית שבה אין מקום לשני חבריו. כתוצאה הוא חוטף על הראש משניהם, וגם זה מאפיין קלאסי של אחווה גברית. מי שמנסה לפשר אוכל אותה יותר מכולם".