סליל מכוון

נגני ה-MP3 לא היו קיימים בלעדיה, המוזיקה המזרחית הייתה נשארת בשוליים ודור שלם של נאהבים היה צריך למצוא תחליף למיקסטייפ. עכשיו הקסטה עושה קאמבק - מפסטיבלים, דרך תערוכות ועד מוזיקאים שמתעקשים להקליט באמצעותה. ד"ש מהאייטיז > צאלה קוטלר

יש כמה זיכרונות שמשותפים לדור שלם: לחיצה על כפתור ה-PLAY בטייפ דאבל קסט ענק; קפיצה אוטומטית ורועשת של אותו הכפתור אחרי כמה שניות של רעש לבן כשהמוזיקה נגמרת והגיע הזמן להפוך צד; נגיעות עדינות של עיפרון בתוך גלגל שיניים מפלסטיק; סידור סיזיפי של סליל חום שיצא משליטה; סאונד של מכניות פשוטה בטייפ של האוטו כשמכניסים קלטת וכשמוציאים, בתקווה שתצא בשלמותה; והרעש הזה שעושות קסטות כשהן מתערבבות בסוף היום בתוך קופסת נעליים ונכנסות מתחת למיטה.

אם נולדתם אחרי 1990, זה כנראה לא אומר לכם הרבה; אם נולדתם לפני אותה שנה, הרעשים שמתוארים לעיל כנראה מעוררים בכם עכשיו שורה שלמה של מראות וצלילים וזיכרונות ששמרתם לכם פעם בבוידעם של הנפש.

הקסטה - קלטת, למי שמתעקש על עברית תקנית - הוצגה לראשונה ב-1963 בברלין על-ידי חברת פיליפס. אחר כך הגיעו הווקמן והטייפ דאבל קאסט, שהוליד קלטות רומנטיות ואוספים כמו "שירים שקטים" או "מוזיקה לנסיעות". ואז הגיעו שנות התשעים, הדיסק כבש את השוק בקול תרועה ובעצמו הפך לאפיזודה בדרך לעידן הנגנים של היום. איכשהו, התקליטים מצליחים לשמור על מעמד מסויים, אבל הקסטה נקברה במהפכה הדיגיטלית.

אלא שכמו בכל אופנה, דווקא כשמחליטים להוריד את הווילון מתחילה ההתגודדות מחוץ לקופות. בשקט-בשקט הקסטה חוזרת לחיינו - מפסטיבל שעוסק כולו בטייפים, דרך ספר חדש בנושא הקסטה הישראלית, עבור בלהקות שמפיצות את המוזיקה שלהן בפורמט המיושן ועד לקבוצת מחקר בינלאומית. מוקדם לקרוא לזה קאמבק, אבל אפשר בהחלט לשקול להעביר את הזמן במצעד השנתי הבא עם האצבע על הכפתור האדום, ולקוות שהשדרן לא ידבר בתחילת השיר.

הרומנטיקה של המיקסטייפ

תכירו את פני "קסטה" ברסימנטוב, שלא רק נחשבת לאנציקלופדיה בקרב חובבי התחום, אלא גם הקימה את האתר "קסטה" בשנת 6002. במקביל להפיכתה לאושיית קלטות, ברמת גן, המעצב חגי מרום ייסד הוצאה לאור קטנה וייחודית, שעוסקת בספרי נוסטלגיה גרפיים - האחרון היה ספר עטיפות המסטיקים וקדם לו ספר שעסק בתרבות הגרפיטי. בסטודיו של מרום, שמלא בחפצי נוסטלגיה ישראליים מעוררי זיכרונות, החיבור בין השניים נראה מתבקש.

"היה לי ברור שהספר הבא שלו הולך להיות על קסטות", מספרת ברסימנטוב. "באתי אליו ולא היה צריך לדבר הרבה. יש בקסטה משהו מאוד אישי, שלוחץ לאנשים על כפתור של זמן, זיכרון ורומנטיקה. אנשים שולחים לנו מיילים ומספרים מה הם מצאו בבוידעם של ההורים ועל קסטות שהם קנו ומתגאים בהן, כמו למשל קסטה פיראטית נדירה של ענבל פרלמוטר שהיא חילקה ממש לפני שנהרגה בתאונת דרכים. בעלת הקסטה הזאת אפילו לא האזינה לה מחשש שהיא תיפגע. אנשים מאוד אוהבים להשוויץ בקלטות נדירות שיש להם ואין בדיסק או בתקליט. לי, למשל, יש את הקסטה הראשונה של פוליאנה פראנק עם החתימה שלהם. אפילו לאמנים עצמם אין את הקסטות האלה. לנושאי המגבעת כנראה אין את הקסטה הראשונה שהם הוציאו. רק לאספנים יש".

ואת הקסטות הנדירות האלו אתם מחפשים.

ברסימנטוב: "אנחנו מחפשים קסטות ישראליות שלא יצאו בדיסק או בתקליט אלא רק במהדורה של קסטות. וגם אנחנו מתעניינים במיקסטייפים. מעניין אותנו לראות איך אנשים השקיעו, כתבו וקישטו את העטיפות".

מרום: "אני זוכר איך הייתי יושב וחושב ורושם וכותב את הדקות המדויקות וכמה זמן נשאר בקסטה, ואיך היינו מתבאסים מהקריין שמדבר בכוונה בתחילת השיר. אני ואחי היינו עושים קלטות של גולים של נתניה מהתוכנית שירים ושערים, ובכל פעם שהיה איתות מנתניה, אחי היה אומר לי 'תקליט תקליט'. יש לנו גם הקלטה של אבא שלי ז"ל שר לנו שיר בשנות ה-70. אי אפשר למדוד את הערך של זה".

ברסימנטוב: "בשבילי הקסטה זאת הפעם הראשונה שהפכתי ליוצרת. זאת התעסקות אינטימית. אני זוכרת את עצמי יושבת בגיל שמונה ושומעת שיר ילדים בצרפתית כשהיינו בשליחות בפריז, ומיד מזנקת ולוחצת על הכפתור האדום, ואז מגלה את הפלא של לשמוע את זה אחר כך. זה זיכרון חזק שצרוב לי. פעם היינו כולנו עורכי מוזיקה ושדרני רדיו".

מרום: "צריך גם לזכור שהקסטה תופסת מקום גם באבולוציה של המוזיקה".

ברסימנטוב משלימה אותו: "הווקמן זה בעצם הנייד הראשון, הפעם הראשונה שיכולת להקליט מוזיקה, להוציא מהבית ולתת למישהו. עם כל הכבוד לתקליטים, אתה סגור איתם בחדר ולא יכול להוציא אותם".

ומה מבחינת האיכות?

ברסימנטוב מודה בחיוך: "האיכות לא משהו".

מרום: "אני זוכר שהיו ריבים איומים איזו פירמה יותר טובה".

ברסימנטוב: "והאם לקנות קסטה של 90 דקות או 120 דקות, שבה אמנם אפשר לדחוס יותר שירים, אבל לטייפ יהיה קשה לסחוב".

מרום: "דילמות".

ברסימנטוב: "אף פעם לא היינו כאלה טכנאים. ברגע שעברנו לדיסקים, אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם בפנים. עם הקסטות אני זוכרת שהיינו לוקחים קיסמי אוזניים ומנקים את הראש של הטייפ עם אצטון. היום אנחנו מנוכרים ועושים סקיפ-סקיפ לדיסק או במחשב".

תקליטים לא עושים לכם את זה?

מרום: "זה כבר הפרויקט הבא".

ברסימנטוב: "יש לי גם אוסף תקליטים".

אבל הלב בקסטות.

ברסימנטוב: "אני חושבת שכן".

ומה לגבי דיסקים?

שניהם עונים יחד: "לא עושים לי את זה".

נשק נגד הממסד

אי אפשר לכתוב על קסטות בישראל בלי להתייחס לתפקיד שהיה להן בביסוסה של המוזיקה המזרחית. באותה תקופה, כידוע, לא היה סביר להיתקל בשיר של זוהר ארגוב ברדיו, והקסטות, בפשטות שלהן ובמחירן הנמוך, עקפו את הממסד הזה. הכינוי "מלך הקסטות" הפך לשגור ולמאפיין של תקופה, וכשמדברים על מלך הקסטות, מדברים על האחים ראובני, שהפיקו וניהלו זמרים כמו זוהר ארגוב ואחרים.

"למעשה, אני האיש שהתחיל עם הקלטות בארץ", מתגאה מאיר ראובני. "בשנת 73' מכרתי קלטות עם מוזיקה יוונית. אחי, שהיה אמור להתחתן באותה שנה, נפצע במלחמת יום כיפור וחתונתו נדחתה עד שלבסוף חגגנו בסוף אותה שנה בבית שלו, דירת 45 מטר. את המוזיקה ניגנו ושרו להקת צלילי הכרם. למזכרת הבאתי מכשיר מקצועי והקלטתי את החאפלה. אחרי החתונה אחי חילק לחברים כמה קלטות והם ביקשו עוד כמה קלטות כדי לחלק לחברים שלהם, ונהיה שיטפון. התחלתי לייצר עוד ועוד עד שהפקנו להם תקליט".

תקליט היה עסק יקר יותר באותם ימים.

"נכון. בסביבות 25 שקל לעומת שמונה שקלים לקלטת. לכן המוזיקה הזו הייתה מופצת בעיקר על קלטות. זה התחיל להתגלגל והיה טירוף של כמה שנים שלהקת צלילי הכרם שלטו בשטח כמעט ללא עוררין. בתקופה הזאת נולדו זמרים נוספים כמו שימי תבורי ואהובה עוזרי, ולכל אחד מהם גם הייתה דרישה לכמויות עצומות של קסטות".

זאת הייתה גם הדרך לעקוף את הרדיו.

"הייתה התלהבות מהמוזיקה הזאת שלא הושמעה בתקשורת. באותם ימים היה חסם ואמרו על המוזיקה הזאת שהיא לא טובה ודלה, מה שברוב המקרים לא היה נכון, אבל שמו עליה תווית. וכתוצאה מכך שגשגו הקסטות. התחנה המרכזית בתל אביב הייתה המקום העיקרי למכירת קסטות ועברו בה מיליון איש ביום. שם התחיל הטירוף. נכון שיצאתי נשכר מכל העניין הזה, אבל באותם ימים נלחמנו עם הקסטות במציאות הזאת של החסמים. הקסטה אפשרה לנו לעקוף את הממסד. זה היה השופר שלנו בכל הבסטות".

איפה הייתם מקליטים?

"היה לנו מחסן קטן, עבדנו אז חמשת האחים. הייתי מוגבל ל-1,500 קסטות ביום וברגע שהגענו לדרישה של כמויות גדולות נפתח ברמת חן מפעל שהקליט בלופ, ואז התחיל הייצור ההמוני".

ואז גם הגיע זוהר.

"נכון. ב-79' זוהר התגלה אצלנו ויצאה הקסטה עם הלהיט 'אלינור'. וכשזה יצא, לא משנה כמה הדפסנו ביום, לא הצלחנו לעמוד בביקוש. גם הצד האשכנזי אהב את זה והרדיו נפתח לזוהר, אבל הקלטות עדיין היו האלמנט הגדול ביותר. זה נמכר בכמויות עצומות. צריך לזכור שאז לא היה מצב של אינתיפאדה, וגם הערבים אהבו מאוד את המוזיקה שלנו. מה שמצחיק הוא שכל מי שהיה לו בבית טייפ, היה יכול להקליט עוד עשר קלטות. על כל קלטת שלי מכרו 400-300 מזויפות".

נלחמתם במזייפים?

"ניסינו, אבל העולם התחתון היה מעורב ולא היה כל-כך גיבוי של המשטרה. התרבות של הקסטות והדיסקים נמחקה מהסיבה הפשוטה שלא נלחמו מספיק בפיראטים".

יש לך עדיין קסטות במלאי?

"לא. הענף של הקלטות שבק חיים. לפני שנה וחצי השמדנו למעלה מ-300 אלף קלטות. יש פה ושם קלטות, אבל כאלה שיוצרו קודם לכן. היום אני מוכר קטלוג של מוזיקה, בעיקר הורדת שירים".

אין הקלטות נדירות שיצאו רק בפורמט הזה?

"לפני שנה הוצאתי שמונה דיסקים של זוהר מחומרים שהיו על קסטות בארכיון - זה מכסה את כל החומרים שהיו לי עד היום רק על הקסטות".

מי צריך דיסקים?

"הפעם האחרונה שהחזקתי ביד דיסק הייתה ב-1999", מתגאה סרגיי פיסמני, בן 25 מהקריות, שהקים לייבל קטן להפצת מוזיקת מטאל על קלטות בלבד. "זה היה אמנם לפני העידן של האינטרנט והסטרימינג וההורדות, אבל גם עכשיו אני לא מפסיק להשתמש בקלטות. זה כמו שחברות הסלולר עדיין מוכרות פלאפונים זולים. יש פלח שוק שמעדיף את זה על פני הסמארטפונים".

פיסמני, עובד בחברת פרסום ביום, לומד לתואר ראשון בכלכלה בערב ומנגן בס בלהקת מטאל מקומית בלילה, מפיץ קלטות מהז'אנר ושולח ליעדים ברחבי העולם: "אני מוכר קלטת בארבעה אירו, עשרים שקל. זה משהו קטן ומחתרתי. אני עושה הרבה שיתופי פעולה עם לייבלים אחרים בעולם. זול לשלוח מפה, אז גם לקנות ממני זה משתלם. אני מפיץ קלטות לאירופה ולדרום אמריקה ויש לייבלים שמוכרים את הקלטות שלי".

כמה להקות אתה מכיר שמפיצות עדיין את המוזיקה שלהן על קסטות?

"המספר הולך ופוחת, אבל בתחום המטאל יש אלפי להקות כאלה ברחבי העולם. ברור שמדובר בתחביב - אני, למשל, ממש לא מתפרנס מזה".

ואיפה אתה מדפיס את הקסטות ומקליט אותן?

"עד לפני שנה היה אפשר להדפיס קסטות בשני מקומות בארץ, אבל זה לא השתלם להם ובפעם האחרונה שניסיתי להדפיס אצלם קסטות, הם סיננו אותי וביטלו את השירות. מצאתי חנות שהייתה לפני סגירה עם סטוק של קלטות והתחלתי לשכפל בבית. אחד היתרונות בעידן שלנו הוא שאפשר להשיג ציוד סטריאו איכותי ממש בזול. את שתי הקלטות האחרונות הקלטתי בבית מהסטוק הזה. ברגע שיגמר לי המלאי, זה כנראה יהיה גם הסוף".

כמה נשארו לך?

"בערך אלף".

הבחירה בקסטה כפורמט היא גם הצהרה?

"אני חושב שכן. רוק זה מוזיקה שהיא באופי שלה לא מתחנפת או סטרילית. מצחיקים אותי האנשים שאומרים שעל קלטות לא שומעים טוב. אני בן 25 ויש לי קלטות בגיל שלי שהן שמורות טוב ועדיין נשמעות מצוין, ויש להן אפקט טבעי של ריברב שמתווסף עם הזמן. מי שאומר שלא שומעים טוב בקלטות, כנראה נולד לתוך התקופה של ה-mp3".

בעקבות הזמן האבוד

גיא דוביוס, מבעלי מועדון הצימר בתל אביב, שדרן מוזיקה וממייסדי פסטיבל הטייפים שנערך לא מכבר זו השנה הרביעית, נהנה להתפייט על מקומו של הסליל האנלוגי בחיינו: "הסליל מהווה אלגוריה מאוד טובה לזיכרון האנושי, כי יש בו שחיקה מתמדת והוא מורכב משכבות שונות. רבים זוכרים איך כשמקליטים על קלטת, השירים שהיו שם קודם לפעמים צצים בין השירים כמו רוח רפאים בתכתובת עם ההווה. גם אנחנו בעצם זוכרים ככה, עם האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות - גם בה יש הרבה רוחות רפאים מהעבר".

הרצאה בנושא הזיכרון והקלטות העביר דוביוס לפני כמה שבועות לקהל של מתעניינים בפאב תל אביבי. פסטיבל הטייפים שהוא ייסד הפך כבר למסורת דו-שנתית, ששואבת אליה קהל של אמנים וחובבי מוזיקה ניסיונית. לקסטות, הוא מזכיר, יש גם תפקיד חברתי: "בעולם השלישי, במדינות כמו קמבודיה ותאילנד, הפורמט הזה מאוד חזק ומשמעותי גם היום, כי הוא מאוד נוח".

איך הגעתם לכל העניין הזה של הקסטות?

"העיסוק בטייפים החל יחד עם רון קציר, השותף שלי במועדון, לפני שש שנים. עשינו יחד תקלוט בטייפים וראינו שיש פוטנציאל לעשות מיקס בין סאונדים שונים. לפני כן הייתי מתקלט מדיסקים במחשב, והקסטות פתחו עולם חדש של אפשרויות. בהתחלה היינו מביאים מלא טייפים מכל מיני סוגים ומשתמשים במיקסר די גדול עם הרבה ערוצים, ובעצם הינו מיצרים סוג של מכונה. היינו יכולים לנגן ככה שש-שבע שעות כשמדי פעם היינו עושים כוונון. זה היה די קוריוז: כשפתחנו את הצימר, אמרנו שנעשה פסטיבל טייפים ויהיה מצחיק כי יבואו שלושה אנשים".

הופתעתם?

"גילינו שיש הרבה יותר אנשים ממה שחשבנו שמתעניינים בנושא. בפסטיבל הראשון היו עשר הופעות, והיום הפסטיבלים נמשכים שלושה ימים. הסצנה רק הולכת ומתחזקת ובכל פעם יש פרצופים חדשים. יש משיכה להיבט של הארכיאולוגיה וגילוי מחדש, גם במובן הזה שאתה ניצב בצד השני של הסקאלה - בצד האפל, הנשכח - וזה מקום שהוא מאוד יצירתי דווקא בגלל שהוא אבוד".

מחקר הקסטות הגדול

לאחרונה קיבלה ברסימנטוב פנייה מפתיעה מאוניברסיטת הלסינקי שבפינלנד: "מתגבשת קבוצת מחקר בינלאומית שעוסקת בתרבות הקסטות והסלילים. זה מטורף שהקסטה נכנסת לאקדמיה".

יוזמת הקבוצה הפינית, קרינה קילפיו, מרחיבה בנושא: "עדיין לא קיבלנו מימון לקבוצת המחקר שלנו, לכן ניתן לכנות אותנו קבוצת מחקר בלתי רשמית. כיום ישנם בקבוצה חברים מרחבי העולם - הודו, ישראל, דרום אפריקה, אורוגוואי, צ'ילה, גרמניה, קנדה, ארצות הברית ופינלנד. המחקר שלנו רחב ועוסק החל מהימים של הגרמופון ועד לעידן הנוכחי. אנחנו מתכננים להיפגש בשנה הבאה בכנס הבינלאומי ללימודי מוזיקה פופלארית (IASPM) בספרד".

מה לדעתך מידת השפעת הקסטה על טכנולוגיית ניוד המוזיקה בעולם?

"בשלב זה של המחקר אנחנו מבינים כי הקסטות היו כלי רב השפעה וחשוב לשינוי באופן שמיעת המוזיקה. הם הפכו את צרכני הקסטות לעצמאיים. רבים הרגישו שהפורמט הזה מאפשר להם להחליט ולבחור מה לשמוע, מתי, איפה ואיך".

צרו איתנו קשר *5988