משפחה בהפרעה

"אין לי בעיה לראות במישהי המבוגרת ממני רק בתשע שנים את אימא שלי. זה היופי בתיאטרון, הכול הופך אפשרי. יש באיילת משהו מאד בוגר בעוד אני עדיין מרגישה ילדה", כך מתארת השחקנית-זמרת רונה פרומצ'נקו (27) את המפגש עם הקולגה איילת רובינסון (36) במחזה המוזיקלי "כמעט נורמלי", המועלה בתיאטרון הלאומי הבימה.

מדובר באחד ההימורים הגדולים של העונה, לא רק בשל העובדה שהבמאי חנן שניר מעולם לא עבד על מחזמר בעבר (הוא אף מצהיר בגלוי על הסתייגותו מהז'אנר). "כמעט נורמלי", שכתבו בריאן יורקי וטום קיט, זכה בברודווי לשלל פרסים והצלחה גדולה אך בפועל מדובר בדרמה משפחתית אינטנסיבית שבה השימוש במוזיקה הוא עוד בחירה אמנותית ולא קונספט.

כך, למרות שצוות השחקנים שר כמעט ללא הפוגה, נשמרת עלילה תיאטרלית-ריאליסטית לחלוטין, שבמרכזה דיאנה גודמן (רובינסון), עקרת בית הסובלת מהפרעת אישיות דו-קוטבית ומטופלת בידי פסיכיאטר (תומר שרון) המסייע לה לשמור על איזון בעזרת תרופות, לא תמיד בהצלחה. עדיין היא מנסה לתפקד כאם וכרעיה לבעלה דן (דורון אורן), ולילדיה נטלי (פרומצ'נקו) וגבריאל (הראל סקעת), אך בשלב מסוים מצבה מידרדר והיא נאלצת לקבל החלטה העשויה לנפץ סופית את עולמה השביר.

"לא הכרתי את המחזה לפני שזומנתי לאודישן, אבל בשלב מסוים היה ברור שזו דמות שאני הולכת להתאבד עליה", מודה רובינסון, "שמעתי הרבה על סגנון העבודה הפרטני-יסודי של חנן שניר, אבל עבורי החזרות היו תקופה נפלאה עם כל העומס הנפשי הנוצר באופן טבעי כאשר נכנסים לראש של אישה כזו. בשלב מסוים הרגשתי שאנחנו באמת הופכים לסוג של משפחה, רק מתפקדת יותר מזו שבמחזה. עם רונה הייתה כימיה מיידית, כי שתינו נגועות בפרפקציוניזם חולני ולקחנו את הדמויות שלנו ברצינות תהומית".

במרחק נגיעה מהחולי

עבור שתיהן, ההצגה "כמעט נורמלי" היא ציון דרך בקריירה. רובינסון היא פצצת כישרון העובדת ללא הפסקה למעלה מעשור, אך זוכה בפעם הראשונה לשאת על כתפיה הפקה בסדר גודל כזה. פרומצ'נקו שבה לארץ לפני שנתיים, אחרי שסיימה בהצטיינות לימודי משחק בניו-יורק, והופעתה השברירית-זועמת כנטלי היא עבורה סוג של תיקון. "נבחנתי לתפקיד בהפקה באוף-ברודווי והגעתי ממש לשלבים הסופיים", היא משחזרת. "כששמעתי שהבימה מעלים את המחזמר בעברית, הגעתי לאודישן בלי שיזמנו אותי, והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה יהיה שלי".

התכוננתן לתפקידים גם מחוץ לחדר החזרות?

רובינסון: "משום מה, כל מי שמכיר אותי חשב שמתבקש לתת לי לגלם דמות עם הפרעה נפשית ובטיפול תרופתי. ובנימה רצינית יותר, זה היה תהליך לא פשוט שעדיין נמשך. בתקופת החזרות דיאנה הלכה איתי הביתה, מה שהפך אותי לאדם שלא היה קל לחיות איתו, והיא עדיין משתלטת עליי בימים של הצגות. אני חולת שליטה, וזה תפקיד המחייב לאבד שליטה".

פרומצ'נקו: "אני ביליתי יום שלם במוסד אברבנל לפגועי נפש ונפגשתי עם אנשים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית. רציתי להבין מה זה אומר לחיות ככה, כדי להבין איך מרגישה נטלי המתבגרת במרחק נגיעה מהחולי הזה. בעיניי, המחלה של אמה מפתחת בנטלי אובססיה להצליח. היא פסנתרנית מחוננת, ורוצה להגיע לעצמאות ולעזוב את הבית כמה שיותר מהר.

"עבורה, להביא את החבר הראשון שלה לארוחת ערב משפחתית זו אי נעימות על גבול הטראומה".