"מערכת החינוך היא בלגן, חבל להקריב את הילדים"

כ-1.5 מיליון תלמידים יפתחו מחר את שנת הלימודים ■ 11 השאלות שצריכות להטריד את ההורים

1. למה גן חובה נכלל בחוק חינוך חובה?

כבר בקיץ 1949 דנה הכנסת בהכללת גן חובה בחוק חינוך חובה, שכלל אז שמונה שנות לימוד, כמו מדינות רבות בעולם. אחת הסיבות לכך, כפי שאמר שר החינוך והתרבות אז, זלמן שזר, הייתה הצורך ללמד את ילדי הגן, שרבים מהם היו עולים חדשים, עברית. "אצלנו, בתוך תחומי עלייה זו ובתוך המחנות, אין הבית מקנה עדיין את השפה. המחנה לא הכין אותו לכך, שיוכל להיכנס לכיתה א' מצויד בכל התכונות הנפשיות ובכל הכלים הרוחניים כדי שיבין את מה שילמד בתוך כיתה א'. ואם נחנך את הילד, הרי בזה נכין בשבילנו גם את אמו, וכן נכבוש את כל הבית".

מעבר לכיבוש הבית, מחקרים מראים כי ילדים המבקרים לפחות שנה בגן מגדילים משמעותית את סיכוייהם להצליח בבית הספר. בעניין זה ישראל מובילה על פני כל מדינות OECD - ילדים שביקרו בגן הצליחו בקריאה הרבה יותר מאשר ילדים מאותו רקע שלא ביקרו בגן. כלומר, לגן יש תפקיד חשוב בצמצום פערים והדחיפה שהוא נותן ניכרת בהישגי הילדים אפילו בגיל 15.

2. למה מתחילים ללמוד בגיל 6 דווקא?

לדברי נ', מורה ותיקה ומדריכת מורים, זה הגיל המתאים ביותר להתחיל ללמוד, "מבחינת בשלות הילד לשבת לאורך זמן, ליצור אינטראקציות משמעותיות עם ילדים אחרים". בגיל 3, למשל, הילדים משחקים בנפרד רוב הזמן, ובגילאי 6-7 האינטראקציה החברתית היא כבר חלק מהלמידה. ולא מדובר דווקא בתחרות. "כשהייתי מחלקת מבחנים בכיתות הנמוכות, ילדים היו מוחאים כפיים לכל אחד שבא אליי, בלי קשר לציון", היא מספרת, "יש הרגשה של ערבות הדדית ועבודה משותפת. זה הולך לאיבוד בחטיבת הביניים ובתיכון, כי שם מה שקובע זה ציוני מבחנים בלבד".

אבל יש גם שיקול כלכלי לתחילת הלימודים דווקא בגיל זה. לדברי פרופ' יובל דרור מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, גם באירופה וגם ביישוב היהודי עוד לפני קום המדינה, התחילו ללמוד בסביבות גיל 6 - תחילה למשך שנה או שנתיים, בבתי ספר כפריים למדו רק ארבע שנים ואחר כך שש. "היו כל מיני התחלות והן הוכתבו באופן חד-משמעי על ידי אילוצים כספיים".

היישוב היהודי רצה לשמור על חינוך אוטונומי, מחדד דרור, "ולכן לא לקחו כספים מהבריטים ומעורבותם הייתה רק בדברים מצומצמים, כמו היגיינה. לא במקרה נקראו פעם בתי הספר היסודיים 'בתי ספר עממיים' - המוסדות רצו להבטיח לפחות חינוך בסיסי. לגנים דאגו עמותות וארגונים, ולחינוך העל-יסודי לא היה כסף, ולכן הוא היה פרטי לגמרי".

3. היכן חיים רוב האנאלפביתים?

בשנת 2000 קבע האו"ם מטרה שאפתנית: להבטיח עד שנת 2015 שכל ילדי העולם יזכו לחינוך יסודי. באו"ם הניחו שמימוש המטרה הזו יעלה 8-15 מיליארד דולר בשנה. זה אולי נשמע הרבה, אולם באו"ם מזכירים שמדובר בפחות מ-2% מהוצאה המוערכת על הצבאות בעולם. 12 שנים עברו מאז התקבלה ההחלטה האמיצה הזאת, אולם כ-875 מיליון בני אדם בעולם עדיין אינם יודעים קרוא וכתוב. 70% מהאנאלפביתים מתגוררים בתשע מדינות בעולם - בנגלדש, ברזיל, סין, מצרים, הודו, אינדונזיה, מקסיקו, ניגריה ופקיסטן.

4. מה הקשר בין חינוך לסיכויי הישרדות?

מבין האנאלפביתים בעולם, 63.8% הן נשים, ובין הילדים שאינם לומדים בבית הספר, 60% הן בנות, על פי נתוני האו"ם. המצב הזה חמור במיוחד משום שלחינוך של נשים יש השפעה ברורה על הבריאות של הדור הבא: לילד של אישה מזמביה שזכתה לחינוך יסודי (אפילו ארבע כיתות בלבד) יש סיכוי גבוה ב-25% לשרוד מאשר לילד שאמו לא זכתה ללמוד בבית הספר כלל.

5. למה כדאי למדינה להשקיע בחינוך?

ממוצע של 25 מדינות OECD מראה שההחזר הכולל, הציבורי והפרטי, לאדם שהשלים בהצלחה לימודים גבוהים הוא 380 אלף דולר. ההחזר הציבורי לאדם שהשלים לימודים גבוהים עומד על כ-90 אלף דולר - כמעט פי שלושה ממה שהושקע בו. ההשקעה הכספית בחינוך היסודי בישראל דומה לזו שבמדינות OECD - הן מבחינת ההוצאה הציבורית והן מבחינת ההוצאה המשפחתית. בהמשך, הפערים מתרחבים ובמדינות OECD משקיעים יותר.

6. כמה תלמידים צריכים להיות בכיתה?

על פי הנחיות משרד החינוך בישראל, המספר המרבי של תלמידים בכיתות א'-י' הוא 40. בפועל, בבתי ספר יסודיים רבים המספר נמוך יותר; בחלק מן המקומות - בזכות תקצוב של הרשויות המקומיות. ובכל זאת, מספר התלמידים הממוצע בכיתה במדינותOECD עומד על מעט יותר מ-21, ובישראל הוא בין הגבוהים בעולם - 28 תלמידים בממוצע. רק בסין, בקוריאה, ביפן ובצ'ילה הכיתות גדולות יותר.

גם היחס בין מספר המורים למספר התלמידים בישראל הוא בין הגרועים במדינות OECD: בממוצע ה-OECD, מספר התלמידים לכל מורה (לא בכיתה, אלא בסך הכול, לרבות המורים המקצועיים בבית הספר) עומד על 16 בבית הספר היסודי. בישראל הוא גבוה מעט מהממוצע, אבל בבית הספר המצב לפחות מתאזן מעט - בגיל הגן מספר הילדים לכל איש צוות עומד על יותר מ-20.

7. לאן נעלמו לימודי הטבע?

בכל העולם לומדים בכיתה א' דברים דומים: קריאה וכתיבה, חשבון בסיסי ומעט מדעים. "כבר עם תחילת הציונות התכנסו כעשרה מורים והם קבעו תוכנית מינימלית לבית הספר", מספר פרופ' דרור. "אחר כך קבעה אותה הסתדרות המורים, שקמה ב-1903, כי לא היו אז גופים ממלכתיים. היו תוכניות שונות מעט לכל אחד מהזרמים - הדתי (בעבר המזרחי), הכללי, והציוני-סוציאליסטי, אבל ההבדלים היו בניואנסים והליבה הייתה משותפת. הם ישבו והחליטו יחד על תוכניות הליבה".

לדברי דרור, יש עוד כמה דברים שהיה רצוי ללמוד מהם, מלבד שיתוף הפעולה הלא-טריוויאלי. "היה דגש רב על חינוך לטבע, מסיורים יומיומיים בסביבה ועד טיולים ממושכים, אפילו לארצות השכנות - דבר שעליו אנחנו יכולים רק לחלום".

היום יש פיצול גדול יותר למקצועות, אומר דרור. "בתוכניות הראשונות שהוצגו, האנגלית לא נכנסה מתוך עיקרון, וגם לא כל שפה זרה אחרת - הרעיון היה לא ללמוד שפות זרות וכן ללמוד את השפה העברית. בעבר היה גם הרבה מקום לרכיבים לא-פורמליים, כמו עבודה (בגני הירק או בסדנאות מלאכת יד), אקטואליה ושיחות מחנך. בשנים ההן, חלק ניכר מהחינוך האידיאולוגי ניתן במתכונות האלה, ולכן נמצא לכך תקציב. היום, בתיכונים אולי מנסים לבנות פעילות לא פורמלית כזו או אחרת, אבל מתמקדים בהישגים בלימודים".

8. מתי שיעורי אנגלית יהפכו למיותרים?

אם בעבר התחילו ללמוד שפה זרה רק בכיתות ד' או ה', כיום מתחילים בכיתה ג', ובחלק מבתי הספר כבר בכיתה ב'. בכיתות אנתרופוסופיות לומדים ערבית ואנגלית כבר מכיתה א'. אבל פרופסור רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, סבור שלימודי האנגלית לא יימשכו עוד זמן רב. "בעוד עשר שנים לא יהיה צורך בזה, כי יהיו תוכנות כמו גוגל טרנסלייט שמתרגמות משפה לשפה", הוא אומר, "כבר היום יש תוכנות שעושות זאת לא רע, והן מתפתחות בצורה דרמטית כל שלוש-ארבע שנים".

אבירם מצייר את התמונה הבאה: "את תוכלי לדבר סינית ואני אענה לך בעברית. זה לא מדע בדיוני - זה כבר קורה. צורך פרקטי ללמוד שפות - לא יהיה. זה יהפוך להיות תחום עניין".

גם עברית, טוען אבירם, לא צריך ללמוד. "ילדים לא לומדים לדבר שפת אם בבית ספר. הפילוסוף האוסטרי איוון איליץ', מבקר גדול של בתי הספר, אמר שאם ילדים היו לומדים לדבר בבית הספר, היו הרבה יותר ליקויי דיבור, והוא צודק".

9. האם בית הספר באמת מכין לחיים?

"המחשבה המקובלת היא שבית הספר מתחיל להכין את התלמידים מכיתה א' או ג' לדיסציפלינות שיהפכו אותם לאנשים בעלי יכולות, וזה לטובתם כי הם יוכלו להתחרות בשוק, וזה גם לטובת המדינה, כלומר הכלכלה", אומר פרופסור אבירם. "המחשבה הזאת היא לא נכונה והיא מאוד מזיקה. אנחנו רוצים שילדים יגדלו ויהיה להם סיכוי לחיות חיים מספקים, ולא חיים של מרוץ מתמיד אחרי מטרות מושגות או לא מושגות, ולזה אין שום אחיזה במערכת החינוך שלנו - ובכל מערכת חינוך שאני מכיר. למידה צריכה להיות טבעית, ספונטנית, מתוך עניין. אלה הדברים שזוכרים, ונחרתים וממשיכים איתם".

במקומות רבים בעולם מנסים היום להכין רשימה של הכישורים הדרושים לאדם בעולם המודרני, אומר אבירם, ורוב הרשימות האלה כוללות דברים טריוויאליים: חשיבה, כלומר היכולת והמוטיבציה לשאול שאלות, לבדוק אותן ולחשוב עליהן; קומוניקציה, כי נהוג לחשוב שכולם עובדים היום בצוותים; כישורי תקשוב ("אני לא חושב שאנשים צעירים צריכים לרכוש אותם היום - הם יכולים ללמד אחרים"); וגם יכולות אישיותיות כמו הכוונה עצמית. "אני לא אוהב את המונחים האלה - הם מכניים מדי. אנחנו לא בובות עם מגירות שאפשר להכניס לתוכן כישורים. אלה דברים שצריכים לנבוע מהתפתחות אישיותיות".

איך עושים את זה? לדברי אבירם, דרך התנסות. "צריך לאפשר לצעירים להתנסות בכל התחומים בחיים: דברים אינטלקטואליים, ספורט, אמנות, עניינים חברתיים, בהתאם לגיל. בחטיבת ביניים ובתיכון, מי שמתעניין במערכת המשפט יכול ללכת לשבת בבית המשפט ואם הוא מונחה הוא מנסה להבין לעומק מה קורה שם, ואם זה מעניין אותו, אולי הוא יתחיל ללמוד משפטים בגיל 14".

- וזה נכון כבר מכיתה א'?

"כמה שיותר מוקדם יותר טוב. מדובר בפיתוח אופי, עיצוב האישיות, שיפוט מוסרי, יכולת לדיאלוג. תפקידו של בית הספר הוא לחנך גם לשייכות ולמעורבות - דברים שהיום כמעט לא קיימים. לחנך לשייכות שמאפשרת לאדם להביע את דעתו גם אם היא מנוגדת לרוב, ולא לפחד".

10. מה שווים המבחנים ההשוואתיים?

האורים והתומים של מערכת החינוך היום הם המבחנים ההשוואתיים. על התוצאות העגומות של תלמידי ישראל במבחן פיז"ה כבר נכתב הרבה, אולם האם המבחנים הללו באמת חשובים ומשמעותיים כפי שנהוג לחשוב?

"הגוף שעורך את המבחנים הללו ומממן אותם הוא OECD - ארגון כלכלי", מזכיר פרופ' אבירם. "בשנות ה-60 וה-70 דווקא היה גל של חינוך פרוגרסיבי, כי זו הייתה המודה בעולם, אבל עם התפשטות הניאו-ליברליזם הקיצוני, עברו ללמידה פורמלית, לפי סטנדרטים שגוף כלכלי קובע, התחרותיות במערכת החינוך נוצרה רק משום שהלמידה מבוססת על כפייה, ואין מוטיבציה פנימית לעשייה. אם אין מוטיבציה אחרת - אז צריך תחרות וציונים. אבל בזה שמלחיצים ילד מגיל 0 ולא נותנים לו למצוא בתוך עצמו אזור נטול תחרות, לא עוזרים לו להתמודד עם תחרות".

11. מה מערכת החינוך יכולה ללמוד מהבנק המרכזי?

"מערכת החינוך בישראל היא בלגן, כמו כל דבר אצלנו", אומר פרופ' אבירם, "מצד אחד אנחנו מערכת מאוד היררכית - יש מנכ"ל משרד חינוך, מטה, מחוזות, מפקחים; ומצד אחר, בעשורים האחרונים המימון מצד המדינה קטן, ונכנסו לתמונה רשויות מקומיות, קרנות פרטיות, קבוצות הורים וכיו"ב. זה בלגן ארגוני ורעיוני".

המודל שאבירם היה רוצה לראות הוא "מערכת שבה משרד החינוך מתפקד כמו הבנק המרכזי: יש לו מטרות, הוא מתערב והוא מאוד חזק, אבל הוא מותיר מקום למשחק אחר. הייתי רוצה שמערכת החינוך תקבע מטרות, וכל קבוצה של הורים או מורים, אם הם עומדים בתנאים מסוימים (בטיחותיים, לימודיים, חינוכיים), תקבל אישור ומימון מהמדינה. אם רוצים, אפשר לקבוע אפילו מינימום ליבה של תוכנית לימודים, אם כי אני לא תומך בזה. כל אחד צריך לקבוע את זה לעצמו".

- אז אתה ממליץ לקוראינו להוציא את הילדים שלהם מבתי הספר הרגילים?

"כן, חבל להקריב את הילדים למולך. מוטב להעביר אותם לבתי ספר שמתאימים לדרכם החינוכית או להקים בעצמם בתי ספר כאלה. יש היום כמה עשרות בתי ספר כאלה, אולי יותר, ויש אלף-אלפיים ילדים בחינוך ביתי. זו המגמה, והיא תלך ותתפשט לכיוון הזה. מערכת החינוך בישראל תבוזר, ובסוף היא תבוזר גם באופן רשמי".

אבירם פוסל את הטענה שריבוי בתי ספר פרטיים יפגע בחלשים. "גם זה מיתוס שצריך לנפץ. מרגע שהמדינה מממנת 75% משכר הלימוד, בתי הספר הפרטיים כבר לא יהיו לעשירים בלבד. מה עוד שגם בבתי הספר הרגילים צריך לשלם הון תועפות. גם כך בתי הספר לא רק שאינם סוגרים או מצמצמים את הפער החברתי - הם יוצרים אותו, אם כי הם לא היחידים שאשמים בזה".

הוצאה לתלמיד
 הוצאה לתלמיד

גודל הכיתה
 גודל הכיתה

מספר שעות הלימוד
 מספר שעות הלימוד


רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988