הבעיה החמורה היא לא השמנה, אלא תת-תזונה

מסביבנו אנשים מתים מרעב, והם לא עושים את זה כאקט מחאתי, ולא בגלל מחלה אנורקטית. בחברה שבה המחלה המדוברת ביותר היא השמנת יתר, יש בינינו גם אנשים שמתים מחסר במזון, מסיבות לוגיסטיות, חברתיות ורפואיות. הם פשוט מורעבים למוות, או לפחות מורעבים עד חולי קיצוני. זה יכול לקרות תוך זמן קצר, הרבה יותר קצר מכפי שחושבים.

"אנשים מופתעים מכך שבמדינות מפותחות קיימת תת-תזונה", אומר ד"ר מייקל סטראוד, יועץ בתחום הגסטרואנטרולוגיה והמחלות הפנימיות באוניברסיטת סאות'המפטון באנגליה, מרצה בכיר בבית הספר לרפואה של סאות'המפטון, ויועץ לתחום התזונה לצבא בריטניה, "אך זו בעיה אמיתית. יש באנגליה אנשים עניים מכדי שתהיה להם גישה למספיק מזון. יש אנשים שהם לא ניידים ואינם יכולים להגיע למזון, או לבשל את המזון הנכון והבריא". אולם בראש ובראשונה תת-תזונה היא תוצאה של מחלות שמפחיתות את התיאבון. שילוב בין היעדר תיאבון במחלה, מחסור בנגישות למזון וקושי פיזי באכילה, הופך את תת-התזונה לתרחיש הסביר עבור הקהל של המבוגרים והחולים הכרוניים, גם אם היו בריאים ושמנמנים כל חייהם. "38% מהאנשים שמגיעים להתאשפז בבית חולים, מגיעים במצב של תת-תזונה", אומר סטראוד.

מה הסיכון?

"תת-תזונה מגדילה את רמות הסיבוכים ממחלות ב-50% ואת הסיכון להגיע למוות ב-30%. מחלה יכולה להוביל לתת-תזונה תוך זמן קצר, גם אצל אנשים שלפני כן לא היו רזים במיוחד. אחרי צום של 72 שעות מתחילים לראות ירידה בפעילות המערכת החיסונית, חולשה מדידה בשרירים שמקשה על התזוזה, המוח הופך דיכאוני וחסר מוטיבציה לטפל בעצמו. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם ניפצע ולא נטפל בעצמנו נכון".

אתת-תזונה

1. בעיית התודעה בבתי החולים

המודעות לנושא נמוכה גם בקרב החולים אך גם בקרב הצוות הרפואי. לדברי סטראוד: "אף אחד מהרופאים לא יחשוב לבדוק מה מצב התזונה של אדם שמן שלא אוכל כמה ימים, מפני שהוא מחובר למערכת הנשמה ואין לו כוח לאכול. אבל למחסור ברעב יש השפעה קיצונית על סיכויי ההחלמה שלו. במקביל, אין צורך להביא אדם רזה מאוד למשקל תקין כדי שהוא יהיה מסוגל ליהנות מתועלות התזונה הנכונה, מספיק להעניק לו תזונה נכונה במשך כמה ימים והחלמתו תשתפר באופן משמעותי".

"מדהים כמה זמן הנושא לא היה ידוע", מוסיף סטראוד. "זו דרך כל-כך זולה, זמינה ולא מזיקה, פשוט להאכיל את הפציינט. אם זו הייתה תרופה, היו אומרים שזו תרופת פלא. בבריטניה העלות של תת-תזונה במערכת הבריאות מוערכת ב-13 מיליארד פאונד בשנה. אצלכם, בישראל, זה בטח מגיע ל-2 מיליארד דולר. ועדיין, אנשים חושבים שהבעיה החמורה של מערכת הבריאות היא השמנה. כן, זו בעיה, אבל תת-תזונה היא בעיה חמורה יותר".

2. הסיבה האבולוציונית

מדוע אדם חולה מאבד את התיאבון? איך זה התפתח ברמה האבולוציונית?

"גוף האדם התפתח בתקופות של חוסר שפע. בתקופות אלו, אדם רעב היה צריך לצאת לחפש אוכל, וכך אולי לכלות יותר אנרגיה ממה שהייתה לו. בתנאים כאלה לא הייתה נותרת בו אנרגיה להילחם במחלה.

"המנגנון שהתפתח היה של גוף שמכלה את עצמו כדי לספק את צורכי המערכת החיסונית והמערכות התומכות. אם מצליחים לנצח את המחלה לפני שמפרקים את כל הגוף מצוין, עכשיו אפשר ללכת לחפש מזון. אם לא - אז לא. בעידן שלנו כמובן אין צורך ללכת לצוד מזון הוא נמצא סביבנו, אבל המנגנון של חוסר תיאבון בשעת מחלה עדיין פועל".

3. איך נלחמים בתופעה בבתי חולים

אם כך מה ניתן לעשות עבור חולה בבית החולים?

"קשה להילחם בתופעה יותר מכפי שחושבים. מעת לעת מזדעזעת בריטניה מכך שאנשים שנכנסים לבית חולים יוצאים משם רזים יותר מכפי שנכנסו, אבל אני אומר שזה כמעט בלתי-נמנע, בגלל מנגנן חוסר התיאבון שתואר לעיל. השאלה היא האם אנחנו יכולים להקטין את עוצמת התופעה".

אז איך נלחמים?

"אפשר לספק אוכל טעים במקום 'אוכל בית החולים' הידוע לשמצה, אפשר להשקיע יותר בלעזור לחולים בפועל לאכול. אפשר להאכיל אותם בזונדות, באינפוזיות אם אתה חייב. כן, המערכות הרפואיות מנסות להימנע מהזנה פולשנית ככל האפשר, אבל חשוב שרופאים ידעו לשכלל את התועלת ואת הנזק שלהם. יש רופאים שפשוט נותנים לחולים לגווע ברעב מול העיניים שלהם".

שלא במפתיע, סטראוד התארח בישראל אצל חברת אבוט, המייצרת את תרכובות המזון פדהשור לילדים בתת-תזונה ואנשור לחולים

ולקשישים בתת-תזונה. "יש תת-שימוש במוצרים האלה", הוא אומר. "יש מיתוס שאם אתה יכול לשתות פחית מזון מועשר, מדוע שכבר לא תאכל מזון אמיתי? אבל זה לא נכון. שתיה פשוטה יותר מאכילה כשאין לך תיאבון, וחשוב שהמזון יהיה מאוזן מבחינה תזונתית. האוכל המועשר הוא לפעמים לא תחליף לאוכל רגיל, אלא לזונדה או לאינפוזיה".

4.איך מזהים אדם בתת-תזונה

מה קורה בבית? איך אדע אם הקרוב שלי גווע ברעב? מה ביכולתי לעשות בשבילו?

"המדד החשוב ביותר לדעת אם קרוב שלכם סובל מתת-תזונה היא לא רק המשקל שלו, אלא המשקל היחסי שלו - האם הוא ירד במשקל באחרונה באופן לא מכוון. אם הוא ירד חמישה קילו בשלושה עד שישה חודשים באופן מכוון - זה בסדר גמור; אבל אם זה 'פשוט קרה' לו - זה מדאיג , אפילו אם היה לו עודף משקל.

"אם אתם יודעים שהאדם חולה במחלה כרונית, או שהוא משתחרר כעת מבית חולים לאחר מחלה, או שסבל באחרונה מפציעה חמורה, אתם יכולים להיות די בטוחים שלא יהיה לו תיאבון, שלא תהיה לו גישה למזון ושתצטרכו לעזור לו".

5. איך מסייעים לאדם בתת-תזונה

אז מה אפשר לעשות כדי לסייע להם?

" קודם כל למלא את המקררים שלהם במזון מבושל, מגוון וטעים, שגם נוח ומהיר לחימום ולאכילה. מבוגרים מאבדים חלק מחוש הטעם, ולכן דווקא מזון מתובל יכול לעבור עבורם מעניין".

אחרי שניפץ מיתוס אחד, סטראוד ניגש מיד לנפץ עוד אחד: "ממש לא צריך להאביס אותם בשמנת או בחמאה, זו הטעות הכי גדולה. כך הם אמנם מקבלים קלוריות, אבל אלה קלוריות לא מזינות, אין בשמנת או בחמאה ויטמינים ומינרלים. מזון כבד סותם עוד יותר את התיאבון שממילא אין להם, ואז לא ייכנס המזון שהם באמת צריכים. כלומר, המלחמה בתת-תזונה, כמו בהשמנה, היא בעזרת אוכל בריא ולא בקלוריות כשלעצמן".

סטראוד מוסיף כי קל יותר לאכול במנות קטנות ולעתים קרובות, מאשר ארוחות גדולות ונבדלות. וכאמור, שתייה פשוטה יותר מאכילה.

לאחר שהבאתם את המזון כדאי לשבת לאכול יחד, כי החברותא מעודדת את האכילה, ואת הבריאות באופן כללי.

"לבסוף", אומר סטראוד, "אם אדם מתקשה פיזית לאכול, תאכילו אותו ".

האם גם אנשים בריאים יכולים להימנע ממחלות על-ידי נטילת תוספי תזונה?

"תזונה יכולה להיות לקויה בכל מיני אופנים, ולכל מחסור יש בעיות משלו. אולם בעיקרון אנשים שהם בריאים ואוכלים פחות או יותר נכון, אינם זקוקים לתוספות משמעותיות, ובוודאי שההשפעה לא תהיה דרמטית כמו אצל אנשים חולים".

ההתנסות העצמית

1. היציאה לדרך

סטראוד לא סתם מדבר על רעב בלי לדעת במה מדובר. בעבר היה רעב מאוד בעצמו, אך הוא הכניס את עצמו אל הסיטואציה הזו מרצונו, מסקרנות מדעית, ואולי גם מתוך סוג של טירוף.

סטראוד מצא לעצמו תחביב המשלב ספורט אקסטרים, חקר העולם וחקר רפואי של מגבלות הגוף האנושי. ניתן אולי לכנות זאת, "תיירות מצוקה גופנית", הוא קורא לזה. חמישה מרתונים בשבעה ימים, במדבר סהרה, בתנאי חמסין כבדים, עם 18 קילו מים על הגב? בטח. לחצות את אנטארקטיקה במזחלת ולקפוא במשך חודש? למה לא. שבוע של שבעה מרתונים בשבע יבשות, כשבכל רגע שבו אינך רץ אתה יושב כפוף בתוך כיסא מטוס? אדרבא. קשה להאמין שהאיש הזה הוא רופא.

"הגעתי לתחום הרפואה כי חשבתי שזה מקצוע שניתן לעסוק בו גם בשטח וגם בטיולים", הוא מספר. "ואז, כשהתחלתי לשלב בין המסעות והלימודים, הבנתי שתזונה היא חלק חשוב מן המסע שלך. מה שאתה אוכל בדרך לקוטב הוא כמעט הפקטור הכי חשוב שיקבע אם תשרוד. ככל שאתה רוצה לאכול יותר אתה צריך לסחוב יותר, וזו דילמה קשה".

כך הגיע סטראוד לחקר התזונה. "חיברתי בין הדברים הללו והפכתי לרופא גסטרואנטרולוג, רופא של מערכת העיכול". אך הוא לא ויתר על המסעות, אלא הפך אותם לתוכניות מחקר.

2. תנאי רעב קיצוניים

כך למשל, חקר מה קורה לגוף האנושי - שלו עצמו ושל עוד חבר אחד - במהלך צעדה של 95 יום באנטרקטיקה, ללא בהמות משא או מכוניות. "אכלנו במסע שלנו 5,000 קלוריות ליום, אבל הוצאנו בערך 8,000 קלוריות, ובימים מסוימים הוצאנו אפילו 11,500 קלוריות - תפוקת הקלוריות הגבוהה ביותר לאדם ביום שנמדדה אי פעם. אני לא אומר שאף אחד אחר לא התאמץ כך, אלא שזה לא נמדד. אין כמעט פעילות גופנית קשה מלסחוב מסע על מזחלת בשלג".

נשמע כמו דיאטה מצוינת.

"במהלך המסע ירדתי 22 קילו. עלינו במכוון במשקל לפני שיצאנו לדרך, וזה מאוד קשה לעשות כשבמקביל אתה גם מנסה להתאמן ולהיכנס לכושר. אכלנו כמו חזירים.

"במסע עצמו רעבנו. כשאנשים עושים דיאטת הרזיה, המטבוליזם שלהם יורד והרעב גורם להם לאבד את התיאבון, זה מן מעגל כזה שמזין את עצמו. לאדם שאוכל באופן בריא ומזין ומוציא המון אנרגיה, אין לו את הירידה הזו בתיאבון. אנחנו היינו רעבים מאוד מאוד, השתגענו מרעב, והמזון שסחבנו עלינו היה מוקצב. ליקטנו בלילה פירורים מרצפת האוהל".

גם ההתמודדות עם הקור הייתה קשה. "האדם התפתח בסביבה חמה. הוא הגיע לסביבות קרות לפני כ-15 אלף שנה בסף-הכול, הרף עין אבולוציוני. לכן, הגוף יודע לטפל מצוין בחום אבל לקור המערכות שלנו לא מתאימות.

"לאיזה קור מותאם גוף האדם? ללילה קר בסוואנה. ואז מה הוא עושה? חותך את אספקת הדם לגפיים כדי לשמר חום במרכז הגוף. ואם עושים את זה בתנאי קיפאון אמיתיים? האיברים מתחילים לנשור. לכן, הגוף רגיש מאוד לקור ובמהרה איברים נעשים לא שימושיים. אי-אפשר לרכוס את הבגד אם הידיים שלך קפאו".

3. ההתמודדות

אז איך מתמודדים עם הקור?

"האמת היא שהדרך הכי טובה להתמודד עם קור היא להתלבש היטב ולעבוד קשה, כך שהגוף יפיק חום. לכן, הלכנו כל היום ולא הפסקנו וכשהפסקנו מיד העמדנו את האוהל, נכנסו לשק השינה ונרדמנו".

95 ימים כאלה. לא התחרפנתם?

"בוודאי. רוב הזמן חשבתי איזו מחלה אני אפברק כדי שאוכל ללכת הביתה. העניין הוא שגם ביקשנו חסויות על המסע למטרות צדקה, גייסנו 2.4 מיליון פאונד. אז מה, נפרוש באמצע?".

מה הדבר שהכי התגעגעת אליו במהלך המסע?

"אוכל".

ומה הדבר הראשון שעשית כשחזרת?

"אכלתי. כשאתה מגיע חזרה ממסע כזה לחיק האנושות, אתה מרגיש כמו חייזר שנחת מכוכב אחר. פתאום אתה סקרן מאוד לגבי העולם, 'מה האנשים האלה עושים?', אבל מהר מאוד נכנסים חזרה לתלם.

"אני נהנה מאוד מאתגר, ולכן אני עדיין עושה דברים כאלה. כל אתגר שאתה כובש מעצים את תחושת ההישג, אבל אז - כדי לשחזר את התחושה - צריך לעמוד באתגר גדול עוד יותר".

4. יש עוד כאלה

מסתבר שסטראוד לא לבד. כך למשל, מרוץ חמשת המרתונים בסהרה, הולך ונעשה פופולרי יותר ויותר. "אם אתה חושב כמה אנשים יסיימו? אתה תגיד בטח חצי. ובפועל? רק שני אנשים לא סיימו את המרתונים, ואף אחד מהם לא מת. אחד הגיע לבית החולים, האחר פשוט אבד ונכנס למדינה אחרת.

"אני חושב שמבחינה אבולוציונית, לכולנו יש יכולת לעשות יותר ממה שאנחנו היינו מצפים. יש לך את זה בחירום, אבל אני עושה את זה בהתנדבות, וכך מגיע למאגר העצום של יכולות החירום שלי. כל אחד יכול לעשות את זה. כל מה שאתה צריך זה זיכרון קצר, כדי לשכוח מהסבל עד שתספיק להתחייב לאתגר הבא. בעשר הדקות הראשונות של האתגר, אתה כבר נזכר - אבל אז זה כבר מביך מדי להפסיק".

מה זה עשה לגוף שלך?

"זה לא הועיל למטבוליזם שלי. המעניין הוא שעשיתי בדיקות לשרירים שלי אחרי אנטארקטיקה, והם היו שונים לגמרי מהרגיל, וכעת הם שבו לקדמותם. מבחינה פסיכולוגית אני שונה, כי למדתי שאני יכול לעשות דברים בלתי-אפשריים אם אני שם את עצמי בתנאים הנכונים לכך".

ובינתיים, בישראל:

60% מבני 79 ומעלה נמצאים בסיכון לתת-תזונה

בעיית תת-התזונה אצל חולים בהחלט חיה וקיימת ומקפחת חיים גם בישראל.

מחקר שנערך באחרונה בבית החולים וולפסון, מצא כי 50% מהמאושפזים במחלקות הפנימיות בבית החולים מגיעים לתת-תזונה במהלך האשפוז או לאחר השחרור לביתם. הסיכון לתמותה אצל החולים בתת-תזונה, הוא פי-עשרה, לא פחות, מאשר של חולים שאינם במצב זה.

לדביר מנהל בית החולים, ד"ר יצחק ברלוביץ, "לאור תוצאות המחקר, נבצע הערכה תזונתית של כל המאושפזים הנמצאים בסיכון, ונספק להם טיפול מתאים".

במחקר נמצא כי הסיכון לתת-תזונה הוא בעיקר אצל בני 79 ומעלה, וכי למאושפזים בגיל זה יש 60% סיכון להגיע לתת-תזונה.

לדברי ד"ר מונה בועז, ראש היחידה לאפידמיולוגיה ומחקר בוולפסון, "פרק הזמן הנחוץ לטיפול בתת-תזונה הוא ארוך, ובעיה זו לא תיפתר בתקופת האשפוז הקצרה יחסית; אולם, מחקרים הוכיחו כי תוספי תזונה, גם אם הם ניתנים במסגרת בית החולים, משפרים את מצב החולים על-ידי הפחתת משך האשפוז, שיפור קצב החלמת הפצעים מניתוחם, והפחתת סיבוכי ניתוחים".