חוגג את העבר ללא בושה

אני רוצה להתהלך כמו ענק על פני האדמה", מתאווה ניל יאנג לקראת תום האלבום החדש והמעולה שלו: והרי זה בדיוק מה שהוא עושה בקריירה שמתקרבת ל-50 שנה. בשבוע הבא יהיה בן 67, וזה אלבום האולפן ה-35 שלו, בדיוק כמספר אלבומי האולפן של בוב דילן. יאנג שר כאן על "לייק א רולינג סטון" של דילן, ושר בין השאר על האנק וויליאמס והגרייטפול דד, ועל מחוז הולדתו באונטריו, קנדה. "גלולה פסיכדלית" הוא אלבום שחוגג את העבר ללא בושה, ויאנג חוזר בו לשיאים ולכישלונות של בני דורו, שכפי שנאמר בשיר "להתהלך כמו ענק" - קיוו לשנות את העולם ולא ממש הצליחו בזה. אבל יאנג מצליח כאן בדבר אחר, שנותן לדיסק ה"כפול" הזה את ממדיו הלא רק אפיים אלא אף נשגבים. יש כאן שני קטעים שאורכם מעל לרבע שעה כשאחד, הפותח והמהמם, נמשך 27 דקות. יאנג, מבחינתי, היה יכול ליצר אלבום כזה שאורכו יהיה גם פי עשרה. כי מעבר לכמה שירים ממש מצוינים, יש כאן סימפוניות של סופות גיטרות, ויאנג כגיטריסט נמצא באחד משיאי חייו.

השיר הפותח "נסחף לאחור", מתחיל אקוסטי, אבל לאחר 80 שניות, כשנכנס החשמל, התחושה הופכת למעשה אהבה אינסופי, איטי, ידעני, מענג עד אין קץ, של הגיטרה החשמלית של יאנג והאוזניים שלכם. כמובן, לא מדובר בווירטואוזיות לשמה, במהירות או בראוותנות. זה ניל יאנג: אצלו הכול בתחושה, ב"פיל", בחום, בבשרניות, ובליריות של הגיטרה המובילה שלו.

"חלודה לעולם אינה ישנה"

יש כאן כמה רצועות שקטות יותר, ויפות לא פחות, אבל הגלולה הפסיכדלית של יאנג היא ברובה רצף אינסופי של תפילות חשמליות שמחזנת הגיטרה שלו. בשנים האחרונות יאנג הוציא לטעמי לא מעט אלבומים בינוניים. זה כבר האלבום השני שלו השנה, אחרי "אמריקנה", אלבום שכלל כולו חידושים לשירי פולק ישנים. את שניהם הקליט עם להקתו הוותיקה "קרייזי הורס", איתם גם ייצא ממש בקרוב למסע הופעות.

"גלולה פסיכדלית" , מעבר להיותו אלבום פנטסטי של יאנג שגרם לי לשוב ולהתאהב בו לאחר שנים של שלום קר בינינו, הוא עדות כמעט מופתית נוספת ליכולתם של ענקי הרוק המקשישים להעפיל לפסגות חדשות. כמו אלבומים מאוחרי-קריירה של דילן ולו ריד, גם יאנג מדגים עד כמה אידיוטי לסכם או לספוד לענקים שכמותם. אז נכון, יאנג הוא יצרן בלתי נלאה של חומרים, והספק השיגור שלו לא תמיד עומד ביחס ישיר לאיכותם. אבל אז נוחת אלבום שכזה, שלטעמי לפחות שני קטעים מתוכו שמהווים כמחציתו, "נסחף לאחור" ו"להתהלך כמו ענק", עומדים שווים וגאים לצד המיטב של עברו, ומוכיח , כמו שיאנג פעם כתב, ש"חלודה לעולם אינה ישנה". אצל יאנג החלודה אינה ביטוי לעזובה, לדלדול, להתכלות: היא סמל לעמדה מול ובתוך העולם, היא מצב נפשי, היא התרסה, היא חספוס, היא גישה. אוהבי יאנג כמובן ימותו על זה, אבל לכלל אוהבי הגיטרות החשמליות מומלץ ליטול את הגלולה שלו כתוסף לחיים בריאים.