"ראשונים להגיע", זה שמה של קבוצת הוואטסאפ, אפליקציית המסרים המידיים, שפתחו השנה חבריי לצוות המילואים. בהתאם לכותרת המחייבת, נרשמה 100% התייצבות כבר ביום רביעי שעבר, עוד לפני שהופעל רשמית מה שמכונה "נכס לאומי", או בשמו המוכר יותר "צו 8".
הידיעה על חיסולו של ג'עברי התקבלה אמנם בתחושה של ציניות, רגע לפני בחירות, אבל זו התחלפה מהר בתחושת שליחות ברגע שהרקטות החלו ליפול. בחירות או לא בחירות, הידיעה העמוקה שהפעם מוכרחים לעשות לזה סוף גברה על כל דבר אחר. והנה, שמונה ימים מאוחר יותר, הציניות חזרה להכות, מהולה בתחושת בחילה שלא ממהרת לעזוב.
לא מדובר כאן בלובשי מדים הששים לקרב. חבורה של אנשים אינטליגנטיים, בעלי משפחות, שקולים ומתונים, חלקם אנשי שמאל במהותם, שיודעים כי קבלת הירי על מרכזי האוכלוסייה בישראל כמוה כפשיטת רגל מדינית והתפרקות חברתית. וככה אותה חבורה מוצאת את עצמה חלק מעשיית שריר מלאכותי, אקדח טעון בכדורי סרק. אלפי אנשי מילואים שבילו בשטחי כינוס, מטווחים בפצצות מרגמה. אפשר היה להמתין בבסיסים עד לקבלת הכרעה מהדרג המדיני, אבל ההמתנה בשטח מצטלמת הרבה יותר טוב.
משהו התבלבל אצלנו בחברה הישראלית. הפחד הטבעי והערכי מפני איבוד חיילים בקרב הביא להקרבת העורף, זה שאמור היה להיות מוגן מכל משמר. עוד מיגונית, עוד שכבת בטון, עוד סוללה של כיפת ברזל ומרוב התגוננות אנחנו הולכים ומאבדים את הדעת. אמצעי התקשורת היללו בימים האחרונים את מערכת ההגנה של רפא"ל, אבל הפלא הטכנולוגי הזה הוא בבחינת טרגדיה אסטרטגית שעולה ועוד תעלה לנו ביוקר.
המערכה האחרונה דומה לקבוצת כדורגל שעולה למגרש רק עם שוער (כיפת ברזל) וחלוץ (חיל האוויר), ובאמצע כל היתר מתפללים לשמיים. לא הייתה לחימה בדרום, בניגוד לקלישאה התקשורתית, אלא מלחמה של פחדנים. שני צדדים שלוחצים על כפתורים, אלה משוכללים פחות ואלה יותר.
לא רק הקונספציה של כיפת ברזל קרסה, בטח אחרי שחמאס הבין שמטח של 16 רקטות עושה את העבודה עם או בלי כיפה, אלא גם הקונספציה של "תג מחיר". כאילו אם נהלום בהם מספיק חזק הם ייצאו מהמחילות, יתבוננו בהרס והארץ תשקוט לאיזה תקופה. אבל אי אפשר לגבות כך מחיר ממי שבונה את האתוס שלו מההרס. תג מחיר זה קונספציה של מתנחלים על הגבעות, של חסמב"ה, לא של מדינה ריבונית.
הפספוס של עופרת יצוקה
"אז מה? להיכנס שוב לעזה?", שואלים מימין ומשמאל, כאילו הייתה זו שאלה רטורית עם תשובה שלילית מובנת מאליה. "כבר נכנסו לעזה בעופרת יצוקה ולא יצא מזה כלום", הם מחזקים את הטיעון. אלא שעופרת יצוקה היא דוגמה קלאסית שמחזקת דווקא את הטיעון הנגדי. עופרת יצוקה לא הייתה כישלון צבאי, אלא פספוס אסטרטגי. במקום להמשיך לאחוז במרחבי השיגור ולמוטט את תשתיות חמאס לאורך זמן, הצבא יצא ואיפשר להם להתחמש מחדש.
עזה לא זקוקה לעוד עופרת יצוקה, אלא לחומת מגן. המבצע ההוא שהחל במארס 2002 בגדה המערבית מעולם לא הסתיים באמת, כי במהות לא מדובר במבצע אלא בתפיסת עולם. בהכרה שיש להיכנס לכל מקום שממנו נשקף איום על ישראל, לרדוף אחרי ראשי הטרור ולמנוע מהם להרים את הראש באופן סיזיפי, בפעולות יומיומיות. לא בפירוטכניקה מהשמיים ולא בתדרוכים על גבי פלזמות של דובר צה"ל.
באשר להנהגה המדינית, נתניהו שוב הוכיח שהוא מוכשר בעיקר בנאומים, בכתיבת ספרים על הטרור ובפרופוגנדה מהסוג הזול ביותר. הוא מפחיד מפני האיום שניצב באיראן הרחוקה ומגלה רפיסות באשר לאיום היומיומי והמוחשי ביותר. כמה קל זה ללחוץ על הג'ויסטיק של כלי הטיס שעקב אחרי מכונית הקאיה של ג'עברי, וכמה קשה להתמודד עם הכרעה צבאית אמיתית, תוך חתירה יומיומית להסדר מדיני אמיץ. שוב הוא התגלה כמצביא קטן, ופחדן גדול.
* הכותב גויס למילואים בצו 8 במהלך מבצע "עמוד ענן"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
