שימו לב לסגול הרועד

מפגש פסגה של ענקים יכול לעורר התנגשויות אגו מדממות. במקרה של המשורר נתן זך והציירת מרים כבסה הם השאירו אחד לשני הרבה מרחב פעולה, כך שהאגו יכול להתמתח ולהתכווץ. התוצאה היא ספר אמן משותף שמחבר שתי דיסציפלינות: שיר מצד אחד, ציור מנגד. כל אחד הוא יקום עצמאי, אבל ביחד הם יוצרים הרמוניה מדויקת. הספר היפה והעצוב הזה מונח על שולחן מרובב בסדנת ההדפס של יעקב הראל במבואות יפו. על הקיר הדפסים טריים בשחור-לבן מהשבוע האחרון. כבסה מתהלכת כאן כבביתה.

הכרת את זך לפני העבודה המשותפת?

"ממש לא. כלומר, כמו שכל תיכוניסט מכיר את השירים. הוא פנה ליעקב וביקש לעבוד איתי. בפגישה הראשונה הביא לי כרכים של כל השירים שלו. בלעתי אותם. הייתי בהתרגשות עצומה, אבל למחרת כבר לא זכרתי כלום. חזרתי אליהם ומיינתי 60 שירים, כשבסופו של דבר צמצמתי ל-20".

מה גרם לך לבחור בשיר זה או אחר?

"לחלק יש לי הסברים. למשל על אלישבע (אלישבע איננה// ואיני יודע היכן היא// ואיני יודע אם הייתה פה אי פעם... ). לאחותי קוראים אלישבע, ובשנים האחרונות היא לא בסדר, משהו בה התערער מבחינה נפשית, וזה נגע לי ללב. לא יכולתי בלי 'איך זה שכוכב מעז' ו'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה'. כל השאר הם בחירות לאו דווקא פופולריות".

זך הוא משורר שמרד באתוס האלתרמני, ופרץ דרך בהרבה מובנים. את כזאת?

"אולי, גם. אני יכולה לומר שהמפגש בינינו היה אמיתי. יש בכתיבה שלו משהו מובנה וישיר שדיבר אליי. משהו מצמרר".

את מרים כבסה לא תראו אף פעם עם מכחול.היא אמנית טוטאלית, שיוצרת בעזרת מריחות ענקיות של צבע, כשהיא משתמשת בכל חלקי גופה. היא עובדת בטכניקה של העברה, כאילו לא זקוקה לסוג של תיווך. יש בעבודות חזרה על דימויים במקצב קבוע. היא מניעה את הצבע במיומנות עצומה, עם כוונה, אבל אף פעם לא עד הסוף. תמיד אורב לה אלמנט של הפתעה.

מה שעולה זה דמויות של נשים שוכבות, לרגע הן נראות כמו נשים בסרקופג, מעין מומיות מיתיות, שמריחת הצבע הלא מתוכננת מעניקה להן עומק. כך נולדו גם הצינורות המפורסמים שלה, הנשיקות, מיצגי הגוף.

מבדידות עושים אמנות

היא בת 46, ילידת קזבלנקה, מרוקו. המשפחה עלתה לארץ אחרי חניה של שנה בפריז, והתיישבה בטבריה. אחרי שהוריה התגרשו, היא עברה לקיבוץ שער הגולן שם עברו עליה נעוריה. לימים עקרו אמה ואחותה לקנדה, ואביה נישא בשנית לאישה פינית, ממנה יש לה שתי אחיות ("נינה ונטלי, אחיות שהכרתי בשנים האחרונות והרווחתי אותן בגדול"). הכישרון והנהייה אחר ציור היו שם מאז שהיא זוכרת את עצמה, והוריה דאגו לטפח אותו. היא ואחותה אלישבע נהנו משיעורים פרטיים בציור מגיל צעיר, כשאלישבע סומנה כהבטחה הגדולה. כבסה המשיכה ללימודים במדרשה ברמת השרון, באותן שנים שההשראה הילכה במסדרונות המוסד הנחשק, כשרפי לביא היה האלוהים, וגרשוני וקופרמן היו המודל.

בגיל 25 כבר השתתפת בביאנלה בונציה. במבט רטרוספקטיבי, אפשר לומר ששמרת על סגנון, לא פרצת את הגבולות של עצמך.

"יש בטענה הזאת משהו מקומם. אני בספק אם היית שואלת את זה אמן גבר. כאילו יש ציפייה מנשים להשתנות עם הזמן, לנסות ככה וככה. אני דתייה במובן זה שאני נאמנה לשפה שלי. אתה קודם לומד שפה, ורק כשאתה שולט בה אתה כותב שירה. אז אני התחלתי בשפה עצמאית ועכשיו זו השירה שלי. הבשלות היא בתוך הניסיון, ואני רק הולכת ומשכללת את זה".

הטכניקה תמיד זהה. מה משתנה?

"אני מתחילה לעבוד, רואה דבר אחד, ובסוף מציצה אישה, דמות, שאני לא יודעת איפה היא הסתתרה קודם. זה מתח בין שליטה לאי שליטה, והרגש נמצא בכל פינה. כשהייתי מאוהבת נישקתי את הנייר, כשהיה לי קר עבדתי עם גופי חימום. הכול מאוד אמיתי אצלי. אין אינטרפרטציות. מה שאת רואה זה את החיבור שלי למציאות".

עם מטען של חביבת הברנז'ה האמנותית, וזה כולל פרס גוטסדינר ורומן מטלטל עם האמנית דגנית ברסט ("היא הייתה מורה שלי במדרשה, והתאהבתי בה בטירוף. היא מבוגרת ממני ב-17 שנה והיינו יחד חמש שנים"), היא הגיעה לניו יורק.

בשיא ההצלחה שלך עזבת הכול. ברחת?

"נבהלתי. הייתי אחרי הביאנלה, ופתאום ראיתי לנגד עיניי איך אני הופכת למורה במדרשה, וככה תיראה שארית חיי. לא ברחתי. זו הייתה קפיצה לים בחושך. בלי לדעת מה עומק המים ומה מצב הים.

"בשנתיים הראשונות בניו יורק ציירתי 10 ציורים ביום, ציירתי וזרקתי. הרגשתי שאני מתאמנת. עבדתי על הג*סטה של התנועה".

שמונה שנים לא ביקרת בארץ. יש לך כעס על המקום?

"ממש לא. אני מטופלת לגמרי. יכולתי לבנות בניין מכל הטיפולים שעברתי".

ציור לא אמור להיות התרפיה האולטימטיבית?

"נכון שזה בית הסמרטוט הטוב ביותר, ואת לומדת על עצמך בטירוף במהלך העבודה. אבל אין ברירה, חייבים לשבת בספרייה, לעבד את כל מה שאתה לומד. מגיע לעבודה שלי שאהיה ראויה לה".

היום כבסה מחזיקה סטודיו בניו יורק, והתברגה היטב בסצנת האמנות המקומית. "אני לא בסצנה של האמנות הישראלית, לא קשורה לגלריות שמציגות אמנים ישראלים. לקח לי זמן, אבל אני בהחלט יושבת במשבצת של אמנית אמריקאית".

כשכותבים עלייך, לא כותבים האמנית הישראלית?

"ברזומה שלי מופיע בשורה הראשונה ילידת מרוקו, אז למה שלא יתייחסו אליי כאל מרוקאית? ניו יורק זו עיר של מהגרים, וזה נחמד כי ישר מאמצים אותך. אמנים הם מחוץ למעמד ומחוץ למקום, וזה הבונוס. אני מרגישה טוב עם כל אחד, עשירי צ*לסי, והאמנים המתחילים בברוקלין, שם אני גרה".

ומה על הבדידות?

"ממנה עושים אמנות. היא חומר הגלם שלי".

ארוחת ערב עם ג'ף קונץ

היא מרגישה אהובה בזכות בת הזוג שלה בשנתיים האחרונות, בחורה קוריאנית, אם לילדה בת שמונה. "הן חלק גדול ומשמעותי בחיים שלי", היא מספרת וומדפדפת באייפון, עד שמגיעה לתמונה של ילדה מרהיבה, מלוכסנת מבט ועם תלתלי אפרו ("אבא שחור, אמא קוריאנית"). תעשו עוד ילדים משותפים? אני שואלת. כבסה שלמה עם כך שזה כבר לא יקרה. "אני בת 46, ואני שותפה מלאה לגידול הילדה. די לי".

בתוך בליל הזהויות מאותגרות הג*נדר, הגיל, והמקום, כבסה היא אי של יציבות. "מה רע לי? אני בת מזל, אוהבת ואהובה".

הן קמות בבוקר, אוכלות אורז או מרק חם, עם זרזיף של שמן שומשום. בת זוגה היא שפית, שמבשלת בבתים פרטיים. "אנחנו אוכלות מעולה בבית". השבוע היא חוזרת לסטודיו, למשפחה, לשגרה שהיא אוהבת. "אני הולכת כל יום לסטודיו. בגלל עומס העבודה יש לי מנהלת, ולצערי אני עסוקה מדי בביורוקרטיה, וזה גוזל אנרגיה".

היא חברה של ניר הוד, פגשה את ג*ספר ג*ונס ("פניתי אליו, מיסטר ג'ונס... והתחלנו לדבר). כך היה גם עם ג*ף קונץ, "איש מקסים, עם נוכחות מוארת. נפגשנו בארוחת ערב ולא יכולתי לישון באותו לילה. הייתי מאוהבת". והיא אפילו ביקרה בבית של לואיז בורז*ואה. "היא גרה בטאון-האוס בצ*לסי, והסכימה לפגוש אותי. ביקשה שאביא לה שוקולד. חיפשתי את השוקולד המובחר ביותר והגעתי אליה הביתה. היא לקחה מידי את החפיסה, הלכה למטבח ופשוט כרסמה את הכול. ורק אז ניגשה אליי. הבית היה מלא באבק ועכבישים והבנתי מאיפה נולדו הציורים שלה. אבל לא יכולתי לעבוד שם".

קשה לה עם זיוף, "אפילו בתקופות שהייתי זקוקה לכסף. פעם פנה אליי אספן והזמין עבודה - הסכמתי. אבל כשהייתי בסטודיו שום דבר לא יצא לי. לא יכולתי. כשאני מציירת אני קורנת, יוצא ממני משהו של ילדה קטנה".

בשנים האחרונות עשית כמה מיצגים מול קהל. איך החוויה הזו מול הסולו של הסטודיו?

"מפגשים מדהימים. פתאום נחשפתי לאינסופיות של העבודה. ציירתי ומחקתי, והקהל הגיב, והזדעזע מעצם המחיקה, והכול חשוף ומסתורי כי לא ברור מה יקרה בסוף. אני יודעת שזו מילה מרוקנת כמעט, אבל עם השנים אני מאמינה במוזה - משהו שאתה נשאב אליו, נותן מעצמך. כשאני עובדת אני לא חושבת על כלום, אבל אני מרגישה את האנרגיה. הזמן מתועל לתוך שנייה - כל המבטים מרותקים. כשהצגתי ברוטשילד 12 בתל אביב לקחתי את זה רחוק יותר, הייתי על הרצפה, ציירתי ומחקתי, ולקחתי מגב וקינחתי מול העיניים המזדעזעות של הקהל".

בואי נדבר רגע על המחיקה. זה לחם למטפלים. למה לך למחוק?

"כי יש לי הרגשה שמתחת לזה מסתתרת עוד אפשרות".

פרדוקס הגיל

"אני לא יכולה להסתכל על צילומים שלי. אני שואלת את עצמי, מי זאת האישה הזאת? פתאום צצות שערות לבנות. אבל רוב הזמן אני בכלל שוכחת בת כמה אני. את הגיל אני מגלה בכל פעם שאני מסתכלת על צילומים שלי או בימי הולדת.

"ברמה המקצועית, אני מאמינה שיש שתי תחנות משמעותיות בחיי אמן. בגיל 20 ובגיל 60. כשאתה צעיר, זה רגע מכריע. בגיל 60 נפתחת אופציה נוספת. יש לי הרגשה שמחכה שם שיא נוסף.

"אני אוהבת לראות נשים זקנות, כאלה שחיות טוב עם הגיל שלהן, כי להיות שלם עם הגיל מעניק לך איכות אחרת. אחת הפנטזיות שלי היא להזדקן עם חיוך, למות עם חיוך. כשאני עולה למטוס תמיד יש לי חרדה שמא יקרה משהו. אז אני אוכלת הרבה, כדי למות עם בטן מלאה, ועסוקה בסיכומים. תמיד אני אומרת לעצמי שהיו לי חיים מלאים וטובים, מסובכים וטובים.

"את הגיל שלי אפשר לראות גם בעבודות. כל הרגש שחדר אליהם הוא תוצאה של גיל. ולמרות זה, אני מרגישה צעירה. מסתובבת עם צעירים, בני 20 ו-30, כולם נראים לי אותו דבר. הכול מתערבב, ואתה לא מרגיש צעיר או זקן".