איל הורביץתקציבומטור

כמדי שנה זה התחיל בזגזוג הקבוע. מכריזים על קיצוצים נרחבים בהרבה מהנדרש, מלחיצים אוכלוסיות ומגזרים שלמים, בודקים את גודל השבר בקרב הציבור, ומבצעים התאמות. זה לא רק זלזול בציבור, אלא הוכחה לכך שאנחנו מנוהלים על-ידי תפיסת עולם לא מגובשת וללא קו כלכלי אחיד. מי שהולך בכיוון מוגדר, מאמין בדרכו, ומבטא את השקפתו באמצעות גזירות וקיצוצים מסוימים שלדעתו חיוניים למשק - עליו להתמיד בהם עד הסוף.

היום (ג') אושר סוף-סוף תקציב המדינה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, והתקציב לשנים 2013-2014 יוצא לדרך.

מבט על תוכן השינויים, הגזירות והקיצוצים מראה שאין הרבה חדש תחת השמש. בזמן שהתקשורת והציבור עסקו בגזירות כואבות ורגשיות, אך שוליות מבחינת תועלתן לתקציב המדינה - מיסוי האלכוהול, מס האקדמאים, מס משפרי/מחליפי דיור, מע"מ באילת ונקודות אחרות - הכסף הגדול יותר יגיע מהמקומות הקבועים: קיצוצים במשרדי הממשלה, הקפאת מיזמי תשתית, וכן, גם קיצוץ מתון אך נדיר בתקציב הביטחון. זאת, נזכיר, בשנה שבה התקציב השנתי דווקא גדל לא מעט.

שתי החלטות נוספות - ישירות, פשוטות, אוטומטיות ומדויקות - גררו פחות אמוציות והתקבלו תוך דיון ציבורי שטחי ומועט - העלאת מס ההכנסה והעלאת מס החברות.

למרות האווירה הציבורית, נראה שעצם רעיון העלאת המסים הישירים התקבל די בהבנה. סיבוב הפרסה החד מהמדיניות המוצהרת של בנימין נתניהו להורדת מסים, הוא התפתחות מצערת הן עקב הפגיעה בציבור והן בגלל הפגיעה הנלווית במשק. העלאת המס הישיר בישראל, הגבוה ביחס לעולם, היא פתרון נוח, נוח מדי, אך שגוי לחלוטין.

נהוג להסתכל על מס הכנסה במונחים של נוסחה מתמטית - פלוס מיליארד לפה, מינוס מיליארד לשם. דרך המבט הזו מפספסת את ההשפעה הפסיכולוגית העקיפה של העלאת מס ההכנסה על המשק, הרבה מעבר למספרים היבשים. ככל שמס ההכנסה יותר גבוה, התמריץ לעבודה יצרנית מוגברת - משאת נפשו של יאיר לפיד - יורד. התמריץ להעלים מס, לעבוד בלי חשבוניות, להגדיל את ההון השחור בישראל ולתכנן מס - רק גדל.

אנשים שמגיעים לסף המס אומרים לעצמם שאין להם סיבה לעבוד קשה יותר ולהרוויח יותר, כשרוב הכנסתם הולכת למדינה, "זה לא כדאי לי". כשזה קורה, המשק כולו, ואיתו תקציב המדינה הבא, נפגעים. כך נולדים נתוני הכנסות מדינה הנמוכים משמעותית מתחזיות משרד האוצר.

אין בשורה אופטימית ממשית

לבעיה הזו יש שני פתרונות, ששניהם לא מקבלים מענה ראוי בתקציב ובחוק ההסדרים הנוכחי. האחד, הורדת המס. נכון, זה מייצר פחות ודאות ביחס לתקציב, קשה לכמת את הצמיחה במשק עקב צעד כזה, והוא מנוגד לאינסטינקט הבסיסי של אנשים דוגמת לפיד, המונחים על-ידי "היגיון". עם זאת, שורה ארוכה של מחקרים ומומחים מגבים את הגישה הזו, גם כשיש גירעון רחב ובעייתי כזה שאנו מתמודדים איתו כעת.

הפתרון השני הוא הגברה מאסיבית ומשמעותית של המלחמה בהון השחור. הצעדים שנעשו במלחמה הזו הם טיפה בים. כל שקל שיושקע בהרחבת מנגנון הטיפול בהעלמות מס יחזור בריבית לקופת המדינה. זהו צעד ראוי, אתי ומתבקש, שיגביר את השוויון ויסייע לסגירת הגירעון בסכומי עתק. על המדינה לייצר גם "מבצעים" למעלימי מס - כגון תשלום מס מופחת אם יפרעו חובות עבר בתוך שנה מהיום.

מאז מינויו לתפקיד, שר האוצר לפיד נראה יותר אסרטיבי, מצוי בפרטים, פחות אבוד. ועדיין, קיבלנו תקציב שהוא עוד מאותו דבר, ולא צפוי להקל מספיק את ההתמודדות עם הגירעון. כל עוד הכסף בכיס האזרחים ימשיך להצטמצם, הפעילות במשק תמשיך ותרד, והיקף ההון השחור ילך ויגבר. כך, שאין בתקציב הזה בשורה אופטימית ממשית.

הכותב, רו"ח ומשפטן, הוא יו"ר פירמת בייקר-טילי ישראל