גדעון לוי מדבר על מוסר של טייסים? צריך לדבר על המזל"טים

המאמר שפרסם השבוע עיתונאי "הארץ" גדעון לוי ("הרעים לטיס"), מרגיז ומתייפייף לפרקים ככל שיהיה (יש שיגידו דווקא אמיץ), הוליד שיח ציבורי חשוב וחיוני על שאלת המוסריות של תקיפות חיל האוויר בתוך ריכוזי אוכלוסייה בעזה. טייסים הוזמנו לדבר בערוצי הטלוויזיה, מאמרים נכתבו בגנות או בשבח הגישה שהציג לוי, וכמובן, איך לא - הרשתות החברתיות געשו ורעשו. רק דבר אחד "שכחו" הדוברים השונים ובעיקר העיתונאים, שיודעים את מה שיודע כל רב"ט בגבעתי וכל ילד בעזה שרואה זאת בעיניו, רגע לפני עוד דיווח לפיו "כלי טיס של חיל האוויר תקף בעזה" - ואנחנו לא מתכוונים לעפיפונים מקרטון.

ישראל הרשמית שומרת על עמימות בעניין, ממש (ולהבדיל) כמו בסוגיית הגרעין. היא לא אומרת שהם קיימים, אבל גם לא בדיוק מכחישה. הכתבים הצבאיים יודעים לדווח על מסוק ששיגר טיל או על מטוס שהשליך פצצה, אבל בחלק ניכר מאוד מהדיווחים הם מדברים על "כלי טיס". לא משום שאין להם מושג מי או מה שיגר את הטיל, אלא מפני שכך הם מחויבים לדווח על-פי כללי הצנזורה (שאשרה, לזכותה, את המאמר שלפניכם).

מהו הכלי המסתורי שמרחף מעל שמי הרצועה? חיל האוויר הישראלי מחזיק מספר כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) בעלי יכולת מגוונת מאוד, בין היתר בתחום איסוף המודיעין. על-פי פרסומים זרים, לחלק מכלי הטיס האלה יש יכולת סימון מטרות ואף תקיפה, ברמה מרשימה מאוד. כך למשל, "הרמס 900" מתוצרת אלביט מערכות הישראלית מסוגל לשאת מטען ייעודי במשקל של עד 350 ק"ג, כל זאת בגובה אדיר של 9 ק"מ מהיבשה ותוך יכולת שהייה של עד 36 שעות באוויר. על-פי אותם פרסומים, לחיל האוויר כטב"ם תקיפה גדול עוד יותר, מתוצרת התעשייה האווירית, הידוע בשם הרון 2 (או "איתן") שיכל לשאת מטען במשקל טון שלם. על-פי פרסומים זרים, כמה מהחיסולים הבולטים והמשמעותיים ביותר שהוציא לפועל חיל האוויר בשנים האחרונות בוצעו על-ידי הכלים האלה.

וזה מחזיר אותנו לדיון על שיקול-הדעת בתקיפות חיל האוויר ברצועה: גם גדעון לוי וגם הטייסים שהתראיינו בעקבות המאמר שלו, התייחסו לטייס שיושב בקוקפיט ומולו המטרה, רעשי הרקע, האדרנלין, החשש, הפקודות, המפות הדיגיטליות וגם, כמובן - האוכלוסייה האזרחית. וכשהם מדברים על הטייס הם מתכוונים גם להכשרה שלו, לרקע שלו, למטען הערכי והתרבותי שלו, לכל החבילה ביחד.

אלא שהחבילה הזו עשויה להיות שונה בכל הקשור להפעלת כלי טיס בלתי מאויש. לא רק שהרקע של המפעיל (או המפעילה) שונה, כך ודאי גם "סביבת העבודה" שלו. מפעיל הכטב"ם (מכונה גם "לוחם קטב"ם" שעובר קורס הפעלה מיוחד) יושב בקרון סטרילי, רחוק מזירת הלחימה, כאשר מולו מסך ומכשיר קשר. בדומה להפעלה של טייס קרב אנושי, המפעיל אינו לבד: מול המסכים יושבים (בחמ"לים שונים) מפקדים מהטייסת, מהחיל, מהמודיעין ומהפיקוד הרלוונטי לזירה. לעתים יהיה זה מפקד הגדוד מהצנחנים או מגולני שיכוון בעצמו את מפעיל הכטב"ם אל היעד. אפשר שהסטריליות הזו תורמת דווקא לאיכות הביצוע, לשיקול-הדעת ומי יודע - אולי גם לאמות המוסר. ואפשר גם שלא.

הבעיה היא שהדיון על הפעלת כלי טיס בלתי מאוישים בישראל פשוט לא קיים. הוא נעדר לחלוטין מהשיח הישראלי. לצורך השוואה, בארה"ב ובבריטניה התנהל דיון סוער במיוחד, סביב הפעלת הכלים האלה באפגניסטן. הקונגרס האמריקני ערך בעבר שימוע מיוחד אליו זימן את ראשי סוכנות הביון, כל זאת כדי להכריע האם ניתן בכלל מבחינה חוקית לבצע חיסולים על-ידי כלי טיס בלתי מאוישים - במיוחד ביעדים שבהם הצבא האמריקני אינו נוכח בהם פיזית. בצד הביקורת ישנה גם שקיפות יחסית: הצבא האמריקני נדרש לעתים לפרסם נתונים על היקף ההפעלה של הכטב"מים, על מספר התקיפות ומספר ההרוגים כתוצאה מתקיפות אלה - נתונים שאיש לא חושב אפילו לבקש בישראל. לא חברי כנסת ולא עיתונאים. והרי גם אם יבקשו ויקבלו, לא ניתן יהיה לפרסם אותם. שקט יורים.