האם אפשר לסמוך על הזיכרון?

לפני מעט יותר משנתיים, כשבני אדם היה בן כשנתיים וחצי, עמדתי איתו יד ביד על אחת המרפסות שצופות אל מכתש רמון והתפעלנו מהנוף. אדם, שכפי הנראה התפעל מהמכתש כפי שרק ילדים יכולים להתפעל ממשהו, פער את פיו בהערכה לנוף הקדום ושמט את המוצץ שהיה בו היישר לתוך לועו של המכתש. בעיניים פעורות שנינו ראינו את המוצץ הכחול מקפץ על האבנים בדרכו למטה עד שהוא נעלם מן העין. אדם הסתכל אליי אחוז אימה וביקש שארד להביא לו את המוצץ, אבל מהר מאוד הבהרתי לו שזה לא יהיה אפשרי. "מה אני אעשה בלי המוצץ?", הוא שאל בפחד, ואני הסברתי לו שהוא ייאלץ להתגבר עד שנחזור למרכז הארץ, וכך היה.

במשך הזמן, ולאור גבורתו של הזאטוט לנוכח המצוקה שנכפתה עליו, הפך הסיפור למיתולוגיה משפחתית קטנה, שאדם נהנה להתרפק עליה מפעם לפעם. בפעמים הראשונות הוא ביקש ממני או מעדים אחרים לאירוע לספר לו מה בדיוק קרה וכיצד הוא לא בכה והתגבר, אולם מאוחר יותר הוא החל לספר את סיפור המעשה בעצמו. עם זאת, בצורה שרחוקה מלהפתיע חוקרי זיכרון, הסיפור הלך וקיבל חיים משלו. פעם אחת מישהו הפיל לאדם את המוצץ למכתש בכוונה ובפעם אחרת זה קרה בטעות; על-פי זיכרון אחר, המוצץ היה "לבן עם כוכבים"; ובגרסה נוספת, הסיפור התמקד בירידתו ההירואית של אדם אל מעמקי המכתש, במציאת המוצץ ובטיפוס מחויך חזרה לעמדת התצפית לקול תרועותיהם של בני המשפחה שהביטו על הנעשה מלמעלה. הזיכרון, התחוור לי פעם אחר פעם, הוא ישות דינמית, חמקמקה ומתעתעת.

"הזיכרון האנושי לא עובד כמו מכשיר הקלטה או מצלמת וידיאו, וגם לא כמו מחשב שבו אתה מכניס משהו למקום מסוים ואחר כך אתה שולף אותו והוא נשאר בדיוק כמו שהוא היה כשהכנסת אותו לשם", מסביר פרופ' מורי גולדשמיד מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שמתמחה בחקר הזיכרון. "יש אחסון אינפורמציה בתוך הזיכרון, אבל גם באחסון הזה, זה לא שאתה לוקח איזה אירוע ומאחסן אותו כפי שהוא. הוא עובר הצפנה, שבמהלכה יש הרבה פרשנות סובייקטיבית. שני אנשים שראו בדיוק את אותה סיטואציה יכניסו לתוך הזיכרון שלהם משהו שונה מאוד, כי הם חווים ומפרשים דברים בצורה שונה. גם לאחר שיש לך מידע בזיכרון, כשאתה נזכר בו באופן ספונטני או מתבקש להיזכר בו, התהליך הוא שילוב של ניסיון להגיע לאותו מידע שנראה לך רלוונטי ושל השלמת פרטים על-ידי כל מיני היסקים. לפעמים באופן אוטומטי, בלי להיות בכלל מודע לזה".

המשמעות, כפי שמסביר פרופ' גולדשמיד, היא שהזיכרון הוא לא משהו שניתן תמיד לסמוך עליו. "אם, למשל, אתה מנסה להיזכר מה היה במסיבת יום הולדת מסוימת. את חלק מהמידע אתה זוכר, אבל חלק אחר, שאתה לא זוכר ממש, אתה משלים - כי אתה יודע מה בדרך כלל קורה במסיבת יום הולדת. התוצאה היא שאתה חושב שאתה חווה זיכרון אמיתי בעוד שזה רק היסק. זה שאתה חושב שאתה זוכר שפתחו את המתנות לא אומר שזה באמת קרה".

איך משתילים זיכרון?

מגוון רחב של ניסויים שביצעו פסיכולוגים קוגניטיביים הראו לא רק את הקלות שבה ניתן לשתול אצל בני אדם זיכרונות שווא, אלא סימנו טכניקות להשתלה יעילה שלהם. באחד מהניסויים הללו השמיעו לנסיינים רשימה ארוכה של מילים, כמו "כרית", "נחירה", "מיטה", "לילה" ועוד מילים אחרות שכולן מתקשרות לשינה, מבלי להשתמש במילה "שינה" עצמה. לאחר מכן התבקשו הנסיינים להיזכר אילו מילים הם זוכרים, והתברר שרוב הנסיינים "זוכרים" מילה שכלל לא הושמעה להם.

את התוצאות אפשר להסביר בשתי דרכים: היסק שגורם לנו לחשוב שאם מילים שמזכירות לנו את המילה "שינה" הופיעו, יש להניח שגם המילה הזו הושמעה לנו; הסבר נוסף שמעלים החוקרים לתופעה הוא שבתודעה שלנו קיימת רשת סמנטית בין מילים, שהמידע בתוכה זורם בין מושג למושג. על-פי הגישה הזו, "פריט" שהאדם שולף מהתודעה שלו כדי שישמש אותו בדיבור או בזיכרון, הוא מושג שעובר הפעלה, אם באמצעות העובדה שהוא אכן שם, או משום שמושג מקביל לו קיבל הפעלה. משום כך, אף שהמילה "שינה" לא הושמעה לנסיינים, היא "הופעלה" על-ידי כל-כך הרבה מילים אחרות שמקיפות אותה, והפכה להיות פעילה במוחו של האדם אפילו יותר מהמילים שהוא באמת שמע.

סיבה נוספת ל"תוספות זיכרון", שהם למעשה זיכרונות שווא, מגיעה מדיסאינפורמציה. בניסויים שנועדו לדמות את אופי החקירה שעוברים עדי ראייה לפשעים, הוקרנה לנסיינים סיטואציה מהירה של פשע אלים, ולאחר מכן הם נשאלו כמה סוגים של שאלות. הראשונה, והניטרלית מכולן, היא כמובן "מה ראית?"; השנייה, "האם ראית אקדח?", מכניסה לעד הראייה דימוי לראש ועשויה לשנות את אופי הזיכרונות שלו ומכתימה את הזיכרון שלו; השלישית, והחמורה מכולן, היא "האם ראית את האקדח?", היא בעלת פוטנציאל משמעותי מאוד לשנות בצורה מהותית את זיכרונותיו של הנסיין משום שהיא מניחה כמובן מאליו את קיומו של אקדח. בניסויים התברר שיש קשר מובהק בין צורת שאילת השאלות לבין הופעת זיכרונות שווא. רשויות אכיפת חוק ופסיכולוגים אמורים להיות מודעים לעדינות שבה יש לשאול אנשים את השאלות הללו, אבל כמובן שטעויות נעשות.

קשה לקבוע מה התכונות, אם בכלל ישנן כאלה, שגורמות לאנשים מסוימים להיות "פגיעים" יותר לזיכרונות שווא. בעוד שלא מעט פסיכולוגים קלינים סבורים שאנשים שעוברים טראומה קשה מנתקים את עצמם מהסיטואציה שחוו עד כדי הדחקה מלאה שלה, היו מחקרים שמצאו כי דווקא בקרב אנשים שקיימת אצלם נטייה ניתוקית ישנה סבירות גבוהה יותר לחוות זיכרונות שווא. הבדלי הגישות הללו מהווים את סלע המחלוקת בגישתם של פסיכולוגים וחוקרים לסוגיית הזיכרונות המודחקים מחד ולסוגיית זיכרונות השווא מאידך.

תביעות המבוססות על זכרונות מודחקים החלו להיות מוגשות בארצות הברית באמצע שנות ה-80. מחקרים שהופיעו באותה תקופה קבעו כי אחת מכל ארבע נשים נפלו קורבן להתעללות מינית, וארצות הברית היכתה על חטא ההזנחה רבת השנים של נפגעות פגיעות מיניות וגילוי עריות. סיפורי זיכרונות מודחקים הפכו לנושא נפוץ בתוכניות אירוח, ספרי "עזרה עצמית" בתחום הופיעו על מדפי החנויות ונמכרו כמו לחמניות, ועיתונים הוצפו במודעות של מומחים שהתיימרו לחלץ זכרונות מודחקים מתוך מוחותיהם של אלה שייפנו אליהם. כתוצאה מכך, מעט לאחר מחצית אותו עשור השתנו חוקי ההתיישנות על הגשת תלונות לגבי התעללות מינית בילדות במחצית ממדינות ארצות הברית וחלה עלייה ניכרת במספר התביעות שהוגשו.

בתיק מפורסם מ-1989 שהושווה לאחר שנים למשפט המכשפות מסיילם, הואשם פול אינגרם ממדינת וושינגטון בארצות הברית על-ידי שתי בנותיו בכך שאנס אותן במשך שנים והקריב לשטן 25 תינוקות שהן ילדו כתוצאה ממעשי האונס. המעשים האיומים התרחשו לכאורה שנים קודם והודחקו על-ידי הבנות עד שהן נזכרו בהן. המשטרה חפרה את חצרו האחורית של אינגרם שבה לכאורה נקברו התינוקות שהוקרבו, אך לא הצליחה לאתר גופות כלשהן. במקביל, בדיקה רפואית של הבנות לא הצליחה להניב כל ראיה לכך שמישהי מהן אי-פעם היתה בהריון. עם זאת, אינגרם, סגן-שריף ונוצרי מאמין ש"נולד מחדש", החליט שאם בנותיו האשימו אותו במעשים, יש להניח שהן צודקות והודה באשמה.

מאוחר יותר, הפסיכולוג ד"ר ריצ'רד אופשי הצליח להראות כיצד אינגרם שוכנע באמצעות תרגילי דימיון מודרך וסוגסטיה, לקבל את טענותיהן של בנותיו ואף לשתול במוחו זיכרונות שווא של אירועים שאפילו הבנות לא טענו שאירעו. בעקבות הניסויים שביצע אופשי, שפורסמו בהרחבה בכתב עת מדעי, ניסה אינגרם למשוך את הודאתו, אולם ללא הצלחה. אינגרם נידון ל-20 שנות מאסר.

כמו בתחומים אחרים, עצם הסיקור המוגבר של התופעה תרם גם הוא לעלייה במספר האנשים שטענו שטראומות עבר שנעלמו בנבכי מוחם לפתע צצו והופיעו שוב, ולקראת סוף שנות ה-90 תועדו בארצות הברית למעלה ממאה מקרים של משפטים, שהעדות המרכזית בהן הייתה מבוססת על זכרונות מודחקים.

הבת נזכרה באונס בחלומה

בספטמבר 2014 עלה הנושא לכותרות בישראל לאחר שבתום הליך משפטי שנמשך 12 שנים, הרשיע בית המשפט העליון את בני שמואל, בן 75, באונס בתו כשהייתה בת 10. על-פי עדות המתלוננת, כיום בת 38, היא חלמה על אודות האונס כשהייתה בת 22. שלוש שנים לאחר מכן, ולאחר שלדבריה נזכרה באונס שחוותה כילדה, היא הגישה תלונה במשטרה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את שמואל פעמיים, כשהוא נשען על הזיכרון המודחק לצד ראיות נסיבתיות נוספות - כמו למשל עדותה של האם כי הותקפה גם היא על-ידי האב; עדות האחות שאישרה את טענת המתלוננת בדבר דרישתו של האב מבנותיו לישון ללא בגדים תחתוניים; עדויות בדבר מצבה הנפשי הקשה ותפיסתה של המתלוננת לגבי יחסים מיניים, שהיו קיימים עוד לפני החלום שהצית את הסיפור; וגם, כמובן, על עדויות מומחים שבהן הם טענו כי התנהגותה של הבת תואמת את המצופה מקורבנות פוסט טראומה על רקע התעללות מינית.

ההרשעה הראשונה הייתה ב-2007, אולם שנתיים לאחר מכן החזיר בית המשפט העליון את התיק למחוזי לאחר שקיבל את טענת ההגנה, שלפיה לא נערך בירור מקצועי של סוגיית הזיכרונות המודחקים. לאחר שהאב הורשע שוב, הגישה ההגנה ערעור והתיק עלה לעליון, שהחליט להרשיע אותו שוב ולהשאיר את עונשו על כנו: 12 שנות מאסר, שאותם החל לרצות באוקטובר האחרון.

בעדותה, סיפרה הבת כי "אחרי שעברתי איזשהו תהליך שניסיתי, קראתי את 'כוחו של התת מודע', וכל מיני דברים שינסו לעזור לי ולהבין את עצמי, מין תהליך פנימי רוחני כזה, ובאחד מהם קראתי שאחת הדרכים זה לכתוב חלומות, לכתוב אותם על דף, ובאמת באותו יום התעוררתי מחלום, חלמתי שאני מקיימת יחסי מין עם אבא שלי... מיד שהתעוררתי כתבתי את זה על דף, ואז באותו רגע פתאום נזכרתי בהכול. נזכרתי שחלמתי את החלום הזה מאז שאני זוכרת את עצמי או בעצם בעיקר מגיל ההתבגרות. נזכרתי שהיו לי המון פעמים בגיל 15 ובגיל 16 שלא הבנתי, כאילו הייתי מסתכלת עליו, והייתי אומרת למה אני חולמת את החלומות האלה, אולי אני נמשכת אליו, אולי משהו לא בסדר איתי, וכל הזמן הייתי בודקת מה לא בסדר איתי, ואז באותו יום פשוט נזכרתי בכל מה שהוא עשה לי".

בפסק הדין של העליון, כתבה השופטת עדנה ארבל כי "כאמור, במישור המדעי, אין לבית המשפט יומרה להכריע בסוגיה זו, ואולם, במישור המשפטי הוכרה התופעה של זיכרונות מודחקים ונקבע כי בתום דיון מפורט ומעמיק כי הם קבילים".

המשפט הזה של ארבל, שפירושו מתן הגושפנקא המשפטית הגבוהה ביותר לזיכרונות מודחקים, הביא באוקטובר האחרון 47 מבכירי חוקרי הזיכרון והמטפלים בישראל לצאת לתקשורת בגילוי דעת חריף שמוחה כנגד פסק הדין. בין החותמים על גילוי הדעת ניתן למצוא את חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' דניאל כהנמן, שלושה זוכים בפרס ישראל לחקר הפסיכולוגיה - הפרופסורים דוד נבון, שלום שוורץ ואשר קוריאט - ורבים אחרים, ביניהם חוקרות כמו פרופ' מרילין ספר, שהייתה פעילה בארגונים למען נפגעות אונס.

"התעללות מינית בילדים/ות היא תופעה מזעזעת ובלתי נסלחת", נכתב בגילוי הדעת. אולם, "קיימת מחלוקת עמוקה בקהילת מדעני הנפש, המוח וההתנהגות לגבי האפשרות שאירוע טראומטי, כגון התעללות מינית, יימחק לחלוטין מהזיכרון האוטוביוגרפי המודע, אך יחזור ויעלה לתודעה לפתע כעבור מספר שנים. מחלוקת זאת מוזנת על-ידי ממצאים רבים המעוררים ספק ממשי בקיום מצבים כאלה ומצביעים על האפשרות החלופית של זיכרון כן אך כוזב".

עוד נכתב כי "עמדתנו המקצועית היא שזיכרונות מודחקים-משוחזרים כתופעה הם חומר לגיטימי להקשבה ועבודה במסגרת עבודה טיפולית באנשים הסובלים מתסמינים של מצוקה נפשית, אך הם עדיין רחוקים מלעמוד ב'מבחני האש' המדעיים הנדרשים בחוק כדי שעדות המתבססת על זיכרון כזה תתקבל כמהימנה בהליכים משפטיים בכלל, ובהליכים פליליים העלולים להוביל לשלילת שמם הטוב או חירותם של אנשים בפרט".

"אני מאוד מקווה שהציבור מבין שאין כאן התקפה על בית המשפט או על קורבנות התעללות מינית", אומר פרופ' אשר קוריאט. "אני מקווה שגילוי הדעת לא ישפיע על החלטת בית המשפט, כי אני בכלל לא רוצה להתערב בזה, אבל אני מקווה ששופטים יביאו בחשבון שיש להם הרבה מאוד ללמוד על תהליכים של קבלת החלטות ועל תהליכים שקשורים בהיווצרות זיכרונות ובזיכרונות שווא. זה לא חלק מההכשרה של שופטים או של משפטנים וזה דבר מאוד מרכזי.

"העניין כאן הוא לא עניין של כן או לא, אלא עניין של היתכנות. אכן ישנם בהחלט תהליכים של הדחקה, אבל הם לא מתרחשים בטראומות מאוד ממושכות שנעלמות כולן מהתודעה. קח לדוגמה את החוויות שאנשים עברו בשואה. יש אנשים שמעדיפים לא לדבר על מה שקרה להם שם, אבל כמה אנשים אנחנו מכירים ששכחו את מה שקרה להם בשואה ואחרי כמה שנים נזכרו? זה לא קורה. הסיכויים שדבר כזה יתרחש מאוד-מאוד נמוכים".

"מומחיות של מדענים"

פרופ' גולדשמיד, שנמנה גם הוא עם החתומים על גילוי הדעת, אומר כי "לאנשים, וזה כולל חוקרים, יש קונספציות שונות על הזיכרון. כולנו יודעים שכשאנשים אומרים על עצמם שהזיכרון שלהם לא 'מי יודע מה', הם מתכוונים לכך שהם לא מצליחים להוציא את כל מה שהם יודעים שנכנס - כלומר אובדן של מידע. אנשים פחות מודעים למגבלות של הזיכרון, שהן לא נוגעות רק לכמות אלא גם לאיכות. ויש טעויות זיכרון שאינן טעויות השמטה אלא עיוותים של מה שהיה וגם של תוספות.

"אנשים זוכרים לפעמים דברים שכלל לא היו, ובביטחון גבוה. למשל, כשאני שואל אותך אם מישהו שילם את החשבון במסעדה, לפעמים אתה תגיד כן, למרות שלא באמת ראית אותו משלם, אלא משום שהנחת שהוא עשה את זה וככה זה נכנס לך לתוך הזיכרון. לאחר מכן, כשאתה מנסה להיזכר בפרטי האירוע, יש לך בדרך כלל רק מידע חלקי ופה ושם אתה משלים אותו. אתה עושה רקונסטרוקציה למשהו שהיה על סמך פיסות המידע שנגישות לך באותו הרגע. תהליך הרקונסטרוקציה מונחה על-ידי הסכמות המחשבתיות של האדם, ולרוב ההנחות וההיסקים שמשלימים את המידע החסר ממש מתבלבלים עם הזיכרון של מה שבאמת היה, והאדם לא יכול להבחין בין מה שהוא זוכר לבין התוספות שמבוססות על היסק או דמיון, או אולי דברים שבאמת התרחשו, אבל בהקשר אחר".

כמו פרופ' קוריאט ויתר החתומים על גילוי הדעת, גם פרופ' גולדשמיד מדגיש כי אינו מתיימר לקבוע האם היה או לא היה אונס באותו מקרה מדובר. הסכנה, הוא טוען, היא בהסתמכות התקדימית על זיכרון מודחק לכאורה. "בספרות המקצועית אנחנו לא מכירים מקרה של אירוע מאוד-מאוד משמעותי שנחווה על-ידי אדם בוגר, שנמחק לחלוטין מהזיכרון שלו", הוא אומר. "אין שום ויכוח על כך שהרבה פעמים קורבנות לטראומות מנסים להדחיק כמה שאפשר את זיכרון האירוע, בגלל שכואב לחשוב עליו וזה חודר למודעות ומפריע - זו תסמונת ידועה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית. אבל אנחנו לא מכירים מקרים שבהם הקורבנות פשוט לא זוכרים את האירוע שגרם לטראומה. אולי זה ייתכן לגבי ילד בגיל שלוש-ארבע או שש, אבל בטח שלא דברים שקורים למישהו בגיל 11. אנחנו כמעט מבוגרים בגיל הזה. אפשר אולי לשכוח פרטים מהאירוע, אבל לא את עצם קיומו".

ד"ר עינת פיינסקי מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שמתמחה גם היא בחקר הזיכרון ושחתומה על גילוי הדעת, מבהירה כי "אני לא בעמדה הקיצונית שאומרת שלא יכול להיות שמדובר בזיכרון אותנטי גם אם עלה בפתאומיות שנים רבות לאחר האירוע. אולם, לאור המקרים הרבים של זיכרונות מסוג זה שהתבררו כלא אותנטיים, הן במערכות משפטיות ברחבי העולם והן במחקרים, הפסקתי להתלבט. לצערי, אין לנו שום כלי שיכול להעיד במקרה של מתלוננת ספציפית אם מדובר בזיכרון אמיתי או כוזב. ישנם רק מחקרים שמעידים על תנאים שבהם יש יותר סיכוי שמדובר בזיכרון אותנטי, ותנאים שבהם יותר סביר שמדובר בזיכרון כוזב".

"מה שבדרך כלל קורה", מתאר פרופ' גולדשמיד, ללא כל קשר - נדגיש - לתיק האונס המדובר, "זה שבמהלך טיפול יש ניסיון לגלות דברים שקרו בילדות, שאולי קשורים לבעיה של המטופל בהווה, וכתוצאה מהתהליך הזה, פתאום מופיע זיכרון של 'משהו לא בסדר'. לעתים יש נעילה של המטופל על רעיון שבילדותו הוא חווה התעללות מידי אב או דוד ולאחר מכן מופיע זיכרון של התעללות. הזיכרון הזה נותן הסבר אפשרי למטפל ולמטופל לגבי הבעיות שלו, ולכן פעמים רבות הופעת זיכרונות כאלו נחשבת על-ידי המטפל להצלחה. יש לשני הצדדים מוטיבציה מאוד חזקה להאמין שהזיכרון הוא אמיתי מפני שסוף-סוף יש לכאורה פריצת דרך בטיפול. יש הרבה מטפלים שמאמינים שבהחלט יש מקרים כאלו, כי הם נתקלו בהם הרבה פעמים, אבל זה לא שהם לקחו חוקר פרטי שבדק את אמינות הזיכרונות ואימת אותם.

"חוקרים כמוני וכמו עמיתיי מנסים לבדוק בכלים מדעיים את אמינותם של זיכרונות. אנחנו מנסים להבין מתי זיכרון יהיה אמין ומתי לא ומה הכלים שיש או אין לאדם שזוכר אותם. זו מומחיות של מדענים ולא של פסיכולוגים קליניים. מה שאנחנו אומרים זה שיש להטיל ספק לגבי כל זיכרון, ולגבי זיכרונות מהסוג הזה צריך להיות ספק גדול אף יותר".

ד"ר פיינסקי מבקשת להדגיש גם היא ש"אנחנו לא מאשימים מתלוננת כזו או אחרת בשקר, ואנחנו גם לא טוענים שלא הייתה התעללות. אנחנו רק טוענים שעל בסיס המחקרים הרבים על זיכרונות משוחזרים/מושתלים, ישנו ספק אם זיכרון שמתעורר בפתאומיות לאחר שנים כה רבות הינו זיכרון אותנטי, גם אם מבחינת החוויה של המתלוננת היא בטוחה לחלוטין שהאירוע אכן התרחש ומאמינה בכך בכל מאודה. לפי דעתנו המקצועית, זה מאוד בעייתי להרשיע אדם על בסיס זיכרון מסוג זה בלבד. השאלה היא אם 'יכול להיות שזה קרה?', מספיקה כדי להכניס אדם לכלא".

"פליאה מהולה באכזבה"

מי שסבור כי התשובה לשאלה האחרונה היא חיובית, ושקרא את גילוי הדעת של 47 מעמיתיו ב"פליאה מהולה באכזבה", הוא פרופ' אלי זומר, מומחה לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ששימש כעד מומחה מטעם התביעה.

"המקרה הזה", הוא מבהיר, "אינו שונה מתיקים אחרים של עברות מין במשפחה שאירעו זמן רב לפני הגשת התלונה. בתיקים כאלה אף פעם לא מופיעים עדי ראייה ולא מוצגות ראיות ביולוגיות. לפני בית המשפט עומדת תמיד גרסת המתלוננת מול גרסת הנאשם המכחישה. למרות זאת, יש באפשרות בית המשפט לרדת לחקר האמת ולקבוע אם עליו לזכות או להרשיע מעל לספק סביר. הוא עושה זאת באמצעות בחינה של ראיות מסייעות שונות כמו יומני ילדות של המתלוננת, ממצאי בדיקות רפואיות שעברה בילדותה ושעשויים להיות רלבנטיים, עדויות של בני משפחה אחרים בדבר התנהגויות הנאשם והמתלוננת, דיווחים מטיפולים פסיכולוגיים שעברה המתלוננת וכן מהתרשמותם הבלתי אמצעית של השופטים ממהימנות העדים.

"הנחת המפקפקים בתוקף עדות הבת היא שסדרת אירועי הטראומה נמחקו לחלוטין מהזיכרון וצצו, יש מאין, בחלוף שנים. על אף שאמנזיה ניתוקית יכולה לבטא אי-נגישות מוחלטת של ההכרה המודעת אל זיכרון הטראומה ושלא מדובר ב'מחיקה' של הזיכרון, הרי שבמקרה הזה התענתה המתלוננת שנים ברסיסי זיכרונות טראומה, בתגובות סלידה ורתיעה מאביה, בסיוטי לילה עם תכנים הקשורים בזיכרון הטראומטי ובקושי להאמין - שתועד בטיפול - שאביה יכול היה לבצע בה מעשים פסולים כאלה. אין כל הצדקה מדעית, ובוודאי שלא הצדקה מוסרית, לשלול א-פריורי את זכותן של נפגעות שסבלו מאמנזיה בעקבות הטראומה, לבקש מבית המשפט לבחון את עדותן, לאחר ששבו ונזכרו באירועי הפגיעה. בספרות המדעית יש עדויות מחקריות למכביר המתעדות אמנזיה ניתוקית בעקבות טראומות שאירעו בגילאים שונים בחיים, כולל טראומות שהתרחשו בבגרות, לדוגמה בקרב חיילים קרביים שנחשפו לקרבות קשים.

"בתי המשפט הכירו בכך שילדות מתקשות לזכור שאב אהוב הוא גם האנס שלהן, ולכן מקבלים כראיה עדויות שהתבססו גם על זיכרונות שלא היו נגישים לנפגעות לזמן מה. בהקשר זה כאב לי שקבוצת מדענים תובעת מבית המשפט לשלול מנפגעות את זכותן להציג זיכרונות כאלה לבחינה בפניו".