סיר הוא תבנית נוף מולדתו

מבקרת אחרת שיתפה מהו סיר המולדת שלה: "התערוכה מחזירה אותי למחוזות ילדותי - איספהן שבאיראן. מיד נזכרתי בניחוחות מרק העדשים שנמכר על-ידי עגלון בימי החורף הקרים. הוא היה מכריז 'דסי, דסי' ומיד כל השכונה יצאה, וביד כל אחד סיר".

"ככה בדיוק רציתי שאנשים יגיבו", אומרת יעל ויזל, אוצרת התערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון לתרבות הפלישתים באשדוד. "רציתי שכל אחד יתחבר לסירי המולדת שלו, שיתרגשו. לכל אחד יש זיכרונות שקשורים לכלי זה או אחר, ומדהים לראות איך הכלים לוקחים אותם לכל מיני מקומות. לפעמים, רחוק מאוד".

לצלול אל תוך הסיר

ואכן, "סירי מולדת - זיכרונות ממטבחה של סבתא", היא תערוכה שמזמינה את הקהל לצלול אל תוך הסיר ולהתרפק על מסורות בישול ואכילה שונות. הכלים המוצגים בה - רובם מהמאה ה-20, חלקם מהמאות ה-19 וה-21 - מלמדים על התנאים הכלכליים והחברתיים של תקופתם ועל ההשפעות האסתטיות של עיצובם. סיפורם של הכלים הם ההוכחה לכך שבנוסף לתבשילים הכלי עצמו משקף גם היסטוריה משפחתית וקהילתית משלו.

"אוכל זה משהו בסיסי, אקט ראשוני והכרחי לצורך קיומנו", אומרת ויזל, "אבל יש לו משמעויות נוספות. אוכל נתפס כסמל של קהילה, של תרבות, של בית ושל זיכרונות ילדות, שמלווים אותנו עוד שנים אחר כך בבגרותנו".

הסיפורים המופלאים שמתחבאים מאחורי הכלים בתערוכה מתכתבים עם הרבגוניות של העיר אשדוד, המציינת בימים אלה 58 שנים להיווסדה; עיר של מהגרים ממקומות רבים: מרוקו, תוניסיה, אלג'יר, תימן, איראן, פולין, רוסיה, גרוזיה, אוקראינה, בלגיה, אמריקה, ארגנטינה, הודו, אתיופיה ועוד. "בכל יום צצה באשדוד מסעדה אתנית חדשה, ורציתי לתת לרב תרבותיות הזאת ביטוי", אומרת ויזל.

עבודת איסוף הכלים לא הייתה פשוטה. ויזל פנתה לעמותות הקהילות השונות, והפיצה מפה לאוזן את דבר חיפושיה אחר כלים שעברו כמה דורות במשפחה. "היו אנשים שסירבו לתת לי את הכלים שלהם", היא אומרת. "לא קל להיפרד מזיכרון, לעתים היחיד, שיש לך מאימא, מסבתא או מהמקום שבו גדלת. ביקרנו בבתים רבים ואנשים הביאו לנו כלים רבים - לא הכול הצגנו. לא רצינו להיות מחסן כלים, רצינו לתת כבוד לכל כלי וסיפור".

ואיזה כבוד ואילו סיפורים מרתקים יש לכלים המוצגים בתערוכה המרגשת הזאת - סיפורי מסע, פרעות, מלחמות ומלודרמות משפחתיות. אחד מהם הוא סיפורה הנוגע ללב של "כף העץ לערבוב ולמניעת הידבקות של דייסת תינוקות לתחתית סיר" (1), לשון הקטלוג. מקורה בגטו ורשה, פולין 1942, והיא שייכת למשפחתה של דורותה ביאלס, מעצבת התערוכה. "אבא של בעלי, איגנץ (ישראל) בלייכפלד, גילף את המרית מקולב בגדים מפורק שמצא בגטו", היא מספרת. "בקצה המרית הוא צרב במסמר, נקודה אחר נקודה, פרח לקישוט. במציאות של הגטו היה חשוב שאף טיפת דייסה לא תאבד, ולכן הוא ערבב וערבב אותה, שלא תידבק לסיר. חמותי מסרה לי את המרית וכשנולד בני הבכור, הצבר, המרית ערבבה את הדייסות הראשונות שלו".

סירים הם כמו אנשים

אומרים שאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. חוקרת האוכל היהודי קלודיה רודן טוענת שכך זה גם לגבי תבשילים; התערוכה הזאת מלמדת שכך גם עם כלים. "סירים הם כמו אנשים", אומרת האוצרת. יש להם קורות חיים, ביוגרפיה שלמה. מי בישל בהם, מה בישלו בהם, איך השתמשו בהם ולמה דווקא הם שרדו. בקהילות יהודיות רבות, שלעתים אנשים נאלצו להימלט מבתיהם בלי רכוש, הכלי הוא הדבר היחיד שלקחו איתם, כי הוא זה שאפשר להם להמשיך ולהכין את האוכל היהודי".

כך למשל קרה עם ה"האק-שיסל" (2), קערה להכנת כבד קצוץ וגפילטע פיש עשויה עץ המוצגת בתערוכה, שנדדה עם משפחת לוין שברחה מפוגרום באוקראינה, ועם הסמובר, שמקורו ברוסיה. הסמובר (3) היה שייך לז'ני גוטמן, ילידת 1907, שירשה אותו מסבתה. גוטמן חיה עם בעלה בוינה ועבדה כאחות בבית חולים. בזמן מלחמת העולם השנייה נאלצה לעבוד במחנה הריכוז כסייעת לד"ר מנגלה. לאחר פטירתה עבר הסמובר לידי משפחתה באשדוד. במרכז הכלי מופיע הסמל של רוסיה הצארית ומתחתיו סמל של צאצאיו של מר סטפנוביץ' מהעיר טולה, מי שנחשב לגדול המומחים לייצור סמוברים.

כלי מרשים אחר הוא המסחק'ה (4), כלי כתישה ומערוך להכנת סחוג שעשוי אבן גרניט, שמוצאו בעדן, תימן, שסיפור נאה בצדו.

עוד בתערוכה: מכשיר להוצאת חרצני דובדבנים מגיאורגיה, סיר לקובנה וג'חנון מתימן, סיר להכנת קוסקוס מאלג'יריה, מכשיר לניקוי קשקשי דגים מגיאורגיה, מחורר למצות מגיאורגיה ועוד ועוד.

אחת הנשים שתרמה כלי לתערוכה היא השפית אפרת אספה-דויט, שעלתה לישראל מאתיופיה ב-1991. אספה-דויט החלה לבשל בגיל 8 לאחר מות אמה, שהייתה ידועה כבשלנית של הכפר. "נאלצתי לבשל במקומה, למרות הקושי הגדול. בישלתי בלי גז, בלי חשמל, הכול על האדמה, על גחלים", סיפרה לנו השבוע במסעדה האתיופית שלה בעיר, הקרויה על-שם אימה, אדיס עלם. לתערוכה היא תרמה כלי לקפה (ג'בנה), מחרס, שנוצר בישראל. "אימא שלי מאוד אהבה 'בונה' (קפה) וגם אני בלי בונה אתיופי בבוקר לא קמה", היא מספרת. מילדותה באתיופיה לא נותר לה דבר חומרי. "באו אלינו לפנות בוקר ואמרו לנו 'קומו, צאו'. לא לקחנו איתנו כלום".

איזה מקום היה לבונה באתיופיה?

"כל אורח שהגיע, דבר ראשון היו מציעים לו בונה. אבל קפה באתיופיה זה לא אבקה, מים רותחים, מערבבים ונותנים. יש תהליך. צריך לשטוף את פולי הקפה הירוקים, לקלות אותם, לטחון אותם, לבשל בג'בנה. ואז מוזגים לאורח".

מתגעגעת?

"אני מתגעגעת לילדות באתיופיה, למשחקים הפשוטים, לילדה שהלכה קילומטרים יחפה לגן. ואני מתגעגעת לאוכל של אימא ושל סבתא, לתמונה שלהן יושבות על האדמה ויוצרות ביד כלי בישול מחומר, ואני מתגעגעת לכפר הקטן והחם, שבו לאוכל היה תפקיד מרכזי, בשמחה ובעצב".

סירי מולדת - זיכרונות ממטבחה של סבתא, המוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. אוצרת: יעל ויזל: אוצרת משנה: שרה שחק; עיצוב, תכנון והקמה: דורותה ביאליס. א'-ה' 16:00-9:00, ב' 20:00-9:00, שישי-שבת 13:30-10:30. נעילה: מארס 2106. הכניסה בתשלום.