בעקבות "האנשים הטובים"

ההיכרות הראשונה שלי עם הקתרים הייתה בכיתה ח', אז כתבתי לשיעור היסטוריה עבודה רצינית על מסעי הצלב, והופתעתי לגלות שאחד ממסעי הצלב המאוחרים לא נועד לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים, אלא התחולל על אדמת אירופה עצמה וכוון נגד כופרים מסוג אחר, הקתרים. מאז קראתי (יותר מפעם אחת) את "שם הוורד" של אומברטו אקו, שעוסק בין השאר גם במינות (או בכפירה הנוצרית) ומופיעות בו דמויות היסטוריות שנטלו חלק במסע הצלב נגד הקתרים - כמו האינקוויזיטור ברנרדו גו*י - ובבגרותי נפל בחלקי לתרגם גם כמה ספרים שעסקו בנושא. העניין שגיליתי בהיסטוריה מלווה אותי מאז גם במסעותיי בעולם.

פעמיים ביקרתי בארץ הקתרים, וטיילתי בין כרמים לצוקים סלעיים שצומחים כמו בליטות מהקרקע ובראשם מבצרים חרבים, בין כפרים זעירים לנהרות שוצפים, ובקושי גירדתי את פני השטח. על כמה רשמים מהטיולים הללו אספר לכם בכתבה, אבל נפתח בשאלה מי היו הקתרים ומדוע יצאו האפיפיור ומלך צרפת למסע צלב נגדם?

מלחמת הטוב ברע

יש הטוענים שהאמונה הקתרית צמחה מתוך הדת הבוגומילית (זרם בנצרות המזרחית מאזור הבלקן). אחרים מאמינים שמקורה במצב הכלכלי-חברתי ששרר באירופה באותם ימים, ושהתפשטה בקרב ההמונים הנבערים שהיו רעבים לכנסייה מוסרית יותר וחשו עוינות גוברת כלפי הכמורה העשירה והשבעה. יש אפילו חוקרים שמצאו קווי דמיון בין הכתבים הקתריים המעטים ששרדו לבין "ספר הבהיר" ושאר כתבים קבליסטיים מוקדמים, וספרים שלמים הוקדשו ליחסי הגומלין שבין האמונה הקתרית לקבלה - שהתגבשה, אגב, במאה ה-13 בצפון ספרד ובאזור לאנגדוק, בין השאר גם בעיר נארבון שעוד תוזכר בהמשך. מצד שני, ידוע גם שהקתרים דחו את התנ"ך, וזיהו את אלוהי "הברית הישנה" כשטן.

על כל פנים, הקתרים (מיוונית: טהורים) האמינו בדואליזם, כלומר בקיומם של שני כוחות - טוב ורע. עולם הרוח היה עבורם משכנו של האל הטוב, ואילו העולם הגשמי מעוזו של השטן הרע. הם כינו את עצמם "האנשים הטובים" או "הנוצרים הטובים", שללו את השילוש הקדוש, התנגדו לסקרמנטים הקתוליים ודחו את סמכותו של האפיפיור.

כוהני הדת של הקתרים, שכונו "מושלמים" (parfaits) - התנזרו מהבלי העולם הזה, כולל קיום יחסי מין ואכילת בשר, חיו בעוני ונמנעו גם משבועות ומשפיכות דמים. כל השאר כונו "מאמינים" (croyants), ועליהם לא חלו אותן חובות. מי שלא זכה לעבור את טקס הנחמה היה מתגלגל לאחר מותו לגוף אחר, ועל כן אסרו הקתרים להרוג כל יצור חי, מחשש שיש בו נשמה אנושית. גבר יכול היה להתגלגל גם לגוף של אישה, ואולי בגלל זה דגלו הקתרים בשוויון בין המינים והיו גם "מושלמות" רבות מקרב הנשים.

כל עוד היו הקתרים חבורה של תימהונים שקנתה אחיזה בעיקר בקרב ההמון הנבער, הם לא הפריעו לאיש. אלא שאז החלו לתמוך בהם גם רבים מבני האצולה באזור לאנגדוק שבדרום צרפת, והממסד הקתולי חש בסכנה. ב-1209 הכריז האפיפיור אינוקנטיוס על מסע הצלב האלביגנזי (על-שם העיר אלבי שבאזור), ולמלחמה הצטרפו מלך צרפת פיליפ השלישי - שוודאי שמח על ההזדמנות להרחיב את שליטתו באזור הסורר הזה שגובל בקטלוניה - וגם שאר אצילים, אבירים ושכירי חרב.

כשהגיעו לאזור לאנגדוק הם החריבו ערים וכפרים, בזזו ושרפו ורצחו, על-פי האומדן, בין מאתיים אלף למיליון איש. תוך כדי כך נולד מוסד חדש שהפך לימים לאימת היהודים (וגם לאלפי נשים שהואשמו בכישוף), אך נועד במקור לבער מן השורש את הקתרים והכוונה, כמובן, לאינקוויזיציה.

ערים, גשרים ותעלת הימים

כמה מהערים העתיקות שסבלו מידם הקשה של הצלבנים ושל האינקוויזיציה שוכנות כיום לגדת קנאל דו* מידי (Canal du Midi), תעלה ציורית שנחפרה בשנים 1681-1666 ומשתרעת בין ס*ט (Sete) לטולוז. אורכה הכולל 240 קילומטרים, והיא נחפרה בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי כעורק תחבורה ומסחר. כיום היא משמשת בעיקר תיירים, ששטים בה בנחת בין ערים היסטוריות, גשרים עתיקים ושדות ירוקים.

אחת מאותן ערים היא ב**זי*יה (Beziers), שנרשמה בדפי ההיסטוריה כשאב המנזר של סיטו*, מראשי מסע הצלב, הורה לצלבנים לטבוח בתושבי העיר, הקתולים ברובם, משום שסירבו למסור את הקתרים שחיו בקרבם. אב המנזר צוטט כמי שאמר: "תהרגו את כולם, אלוהים כבר ידע לזהות את בניו", והצלבנים פתחו במסע ביזה והרג, וטבחו בתושבים המבוהלים שניסו למצוא מקלט בכנסיית לה מדלן (Eglise de la Madeleine).

בביקורנו הקצר בעיר חנינו בכיכר המרכזית הארוכה והצרה Allees Paul Riquet (על-שם המהנדס שתכנן את קנאל דו* מידי), שמסתיימת בפארק רחב ידיים בשם Plateau des Poetes. משום מה, חשבנו שהגענו אל העיר החדשה, ואחרי ארוחת צהריים נינוחה נכנסנו שוב למכונית כדי להמשיך אל מרומי הגבעה ואל העיר מוקפת החומה שראינו ממרחק. כמה דקות של נסיעה פתלתלה ברחובות צרים ובמעלה הגבעה הביאה אותנו לחניון תת-קרקעי (בתשלום סמלי) ממש ליד כנסיית לה מדלן. יצאנו לשוטט בשלל הסמטאות הציוריות ורצופות החנויות, וכעבור דקה או שתיים של הליכה הגענו חזרה אל... הכיכר המרכזית הארוכה והצרה.

לא רחוק מב**זי*יה נמצאת נארב*ו*ן (Narbonne), שדווקא לא ניזוקה במסע הצלב; להפך, תושביה התגייסו לטובת הצלבנים (ואב המנזר הנודע לשמצה של סיטו* אף מונה ב-1212 לארכיהגמון שלה). אנחנו הגענו לנארב*ו*ן ביום ראשון, ומיד הבנו שעשינו טעות. כל החנויות היו סגורות ורחובות העיר היו כמעט שוממים. אבל גילינו עיר עתיקה הראויה בהחלט לביקור, גם בזכות שרידיה של דרך רומית עתיקה; גם בזכות ארמון ההגמון והקתדרלה המרשימה (עם החצר הפנימית היפה שלה); גם בזכות השוק המקורה והמקסים (Les Halles), הבנוי בסגנון האר-נובו; גם בזכות קנאל ד*ה ל*ה רובין (Canal de la Robine) היפה שחוצה את מרכז העיר (שימו לב לגשר שנמתח מעל התעלה ומעליו כמה קומות של בתים); ובעיקר משום שנארב*ו*ן הייתה מרכז יהודי חשוב בימי הביניים, ואף נזכרת לא פעם בתלמוד.

החרב, ההרוס והמשוחזר

אבל העיר המרשימה והמתוירת ביותר בארץ הקתרים היא ללא ספק קרקאסון. אם תבחרו להגיע אליה על כביש האגרה A61, אל תוותרו על עצירה למנוחה קלה ב-Belvedere de la Cite, ולו בזכות המראה עוצר הנשימה של חומות העיר ומגדליה שמתנשאים על ראש גבעה. קרקאסון נראית כמו חלום, כמו טירה הלקוחה היישר מהאגדות. בימי מסע הצלב נגד הקתרים, שלט בעיר הוויקונט טרנקבל (שליט ב**זי*יה, אלבי ואזור ראז*ה), שנפל בשבי הצלבנים כשביקש להציל את תושבי העיר הנצורים והרעבים. הוא מת בשבי (יש הטוענים שנרצח), ואת העיר והאזור כבש סימון ד*ה מו*נפו*ר הידוע לשמצה. במאות השנים הבאות שקעה העיר ונזנחה, ורק ב-1844 החלה מלאכת השחזור שלה, בניצוחו של א*ז*'ן ויו*ל*ה ל*ה דו*ק, שלא הקדיש מחשבה רבה לדיוק היסטורי (ולכן מנסים כיום לתקן את השגיאות שעשה). מספרים שהנרי ג'יימס ביקר כאן ב-1882 והתפעל מהעיר עד מאוד, אבל אמר: "אני אישית מעדיף את הח*ר*ב, הרוס ככל שיהיה, על-פני המשוחזר, מרהיב ככל שיהיה. כי הראשון הוא היסטוריה, והשני הוא פיקציה".

אני התוודעתי לקרקאסון בעיקר כשתרגמתי לעברית את "המבוך", מאת קייט מוס (לא, לא הדוגמנית). ספר המתח ההיסטורי, שהיה לרב מכר ותורגם לעשרות שפות, העלה את קרקאסון על המפה ושפך עבורי אור על הקתרים, על אמונתם ועל מלחמת החורמה שהתנהלה נגדם. בשני הביקורים שלי בעיר גיליתי שהוא עדיין מככב בחלונות הראווה של חנויות הספרים בקרקאסון ובאזור.

העיר העתיקה ומוקפת החומה היא אתר מורשת עולמי של אונסק"ו, ומופיעה בכל מדריכי הנסיעות כמוקד עניין שאסור להחמיץ. היא נקראת ל*ה סיט*ה, והיא אכן יפהפייה, אבל גם מתוירת עד לזרא. מומלץ להגיע לכאן מעט מחוץ לשיא העונה, כדי ליהנות בשקט יחסי מטיילת החומה, שאורכה שלושה קילומטרים, ומביקור בארמונו של הוויקונט טרנקבל (Chateau Comtal), ובו גם מוזיאון קטן.

אל תחמיצו הצצה בבזיליקה (Basilique Saint Nazaire) הנהדרת, המשלבת בין הסגנונות הרומאנסקי לגותי, ובה כמה ויטרז'ים מרשימים, לצד קברו של סימון ד*ה מו*נפו*ר, אף שגופתו הועברה לימים בחזרה לוורסאי שבה נולד, ורק המצבה נותרה במקומה. יש בעיר גם שלל חנויות למזכרות - רובן יקרות מאוד - וגם שפע מסעדות, ואם אתם כבר פה כדאי לטייל גם בעיר החדשה - אם במדרחוב השוקק וברחובות שסביבו, ואם לגדות קנאל דו* מידי.

סודות, תעלומות וקברים

אבל ארץ הקתרים טומנת בחובה הרבה יותר מכמה ערים מרשימות. היא תחשוף עוד טפח - ותסתיר טפחיים - בעיקר בטיול במכונית בין שרידי מבצרים שיושבים כמו קני נשרים על פסגות משוננות, בין מנזרים החבויים בערוצי נהרות ושלל כפרים קטנים. אחד מעשרות המבצרים החרבים שפזורים באזור הוא מו*נס*גו*ר (Montsegur) - "ההר הבטוח" - על הר תלול, כשעה ורבע נסיעה מדרום מערב לקרקאסון. אין-ספור אגדות נקשרו בשמו של ההר, בהן האמונה שהקתרים הטמינו כאן את הגביע הקדוש, ויחד עמו אוצרות רבים מבית המקדש בירושלים. מו*נס*גו*ר היה מבצר בלתי חדיר, והקתרים הנרדפים הפכו אותו למעוז אחרון מקיץ 1243. הכוחות הצרים החלישו את החומות בקטפולטות (כלי מצור ששימשו להטחת סלעים בחומות מבצר), אבל במארס 1244 שוכנע מדריך מקומי להוביל קבוצה של חיילים בשביל סודי, וכך נתפסו הנצורים בלתי מוכנים. הם נכנעו בסופו של משא ומתן, וכל הנצורים שוחררו - פרט למאתיים "מושלמים" קתרים שהועלו על המוקד בשדה הנשרפים שעל צלע ההר.

בין מו*נס*גו*ר המפורסם לפ**רפ**רטו*ז (Peyrepertuse), עוד מבצר הררי במיקום עוצר נשימה, כשעתיים נסיעה מזרחה, משתרע אזור ראז*ה (Razes), האפוף מסתורין לא פחות. כאן נמצא, בין השאר, גם ר*ן ל*ה שאטו* (Rennes le Chateau), שהפך למוקד עלייה לרגל בעקבות רב המכר "צופן דה וינצ'י" וספרים נוספים שהוקדשו לחידת חייו של ברנז'ה סונייר, הכומר שבסוף המאה ה-19 מצא כביכול אוצר בלום שהפך אותו לאיש עשיר.

הפנייה אל הכפר נמצאת בעיירה קו*איז*ה (Couiza), ומזמנת טיפוס תלול של מספר קילומטרים עד למרומי ההר שעליו יושב הכפר הזעיר. חנו ליד המגדל שבנה סונייר וששימש אותו כספרייה (Tour Magdala), ותיהנו מנוף מרהיב אל העמק כולו. בקרו בכנסייה העתיקה ששיפץ סונייר - בסגנון צעקני וחסר טעם, יש להודות, כולל פסל של אשמדאי שתומך באגן הטבילה, ועוד שלל פסלים וסמלים מוזרים - וכן במגדל ובמוזיאון הקטן שבמקום. בביקורנו השני בכפר הגענו מחוץ לעונה, והמקום היה סגור ומסוגר. על השביל שמקיף את המתחם של סונייר נשבה רוח מקפיאה, שאיימה להשליך אותנו ממרומי ההר היישר אל התהום, וכל שנותר לעשות הוא לומר שלום לראש הכפר, שתפסנו בכניסה לבית מינהל הכפר כשהוא שוטף את הרצפה.

כתחליף, נסענו לעיירה הסמוכה והיפה, ר*ן ל*ן ב*אן (Rennes Les Bains), ששוכנת בתוך גיא צר ועמוק כשמונה קילומטרים מקו*איז*ה, ועד שלא מתקרבים לחניון שבכניסה קשה להבין היכן היא מסתתרת; אבל אל דאגה, היא ממש מעבר לפינה. בעיירת הספא הקטנה והשלווה יש כמה מלונות פשוטים והרבה קסם של ימים עברו. באזור זה של ר*ן ל*ן ב*אן מתרחשת עלילת הספר השני בטרילוגיה של קייט מוס, הקבר (לא תורגם לעברית), וגם כאן פעל בסוף המאה ה-19 כומר תימהוני - הוא חיבר מספר ספרים שמכילים כביכול חידות וצפנים המובילים לאוצר גדול, או לסוד טמיר. על מצבת הקבר שלו עצמו מופיע הכיתוב המסתורי 31OXI, שהצית גם הוא שפע של תיאוריות.

אפרופו קברים, סמוך לכביש D613, בין קו*איז*ה למצודה המבודדת של א*רק (Arques), ניצב - כך אומרים - העתק של הקבר שהנציח ניקולא פוסן ביצירתו הנודעת והמסתורית "הרועים מארקדיה" (כיום במוזיאון הלובר), ושנזכר גם הוא בהרחבה בספרים כמו המבוך. את הקבר לא מצאנו, אבל הגענו למצודת א*רק שבנה סימון ד*ה מו*נפו*ר הנודע לשמצה אחרי מסע הצלב האלביגנזי, ומעוזו המרובע עם ארבעת הצריחים נחשב ליצירת מופת של אדריכלות צבאית מימי הביניים.

מידע מעשי

החל מהשנה שעברה יש טיסות ישירות מישראל גם לטולוז, נמל התעופה הקרוב ביותר לארץ הקתרים.

ממש כמו בספרד, גם בדרום צרפת מומלץ להתחיל כל יום טיול בשעת בוקר מוקדמת, ובשעות הצהריים השקטות להתרווח על ארוחה ארוכה או לשבת לנוח בפארק, שכן בזמן הסיאסטה הכול סגור ומסוגר.

זכרו שרוב המסעדות באזור פתוחות לארוחת צהריים בשעות 14:00-12:00, ובערב בשעות 19:00-22:00; היערכו בהתאם, ובעת נסיעה ארוכה בין כפרים קטנים דאגו להצטייד מראש במצרכים לפיקניק.

מסעדה מומלצת בקרקאסון: אנחנו אכלנו בפאטיו של Brasserie Le Donjon הנעימה, ונהנינו מהאוכל הטעים ומהשירות הקשוב.