איך זה יסתיים?

"תגיד לי איך זה יסתיים", שאל הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל דייויד פטראוס ב-2003, זמן קצר אחרי פלישת ארה"ב לעיראק. מה שהתחיל כשיחה פרטית עם עיתונאי, הפך אחר-כך למנטרה שלו. זו הייתה שאלה נועזת, שנועדה לעקוף את החשיבה המבולגנת של האחרים, כאשר וושינגטון ניסתה למצוא דרך לצאת אל מחוץ לעימות הזה. התוצאה הייתה הרבה יותר מורכבת מכפי שקיווה הצבא האמריקאי.

החלק החשוב ביותר בתשובה לשאלה של הגנרל פטראוס היה ש"זה" לא עמד להסתיים. רק לעתים נדירות למלחמות יש סוף ברטר ומסודר, כמו שביתת נשק או תבוסה מוחלטת, כפי שהיו לגרמניה הנאצית ב-1945, ולנמרים הטאמילים בסרילנקה ב-2009. גם אם ההרג מסתיים, העימות ממשיך במישור הפוליטי ובמישורים אחרים.

ההיסטוריה של סומליה, הודו ומדינות נוספות, מלמדת שנסיגת מעצמה אימפריאלית מהן מניבה בדרך-כלל מאבק על השלטון בין אלו שנשארים. אותו דבר קורה באפגניסטן. ובכל זאת, הלחימה במדינה האסלאמית או בדאעש, גם בעיראק וגם בסוריה השכנה, לא תימשך לנצח. השאלה היא איך היא תסתיים? ומה אפשר לעשות בהווה?

בתחילת החודש אמר מנהלה לשעבר של הסוכנות לביטחון לאומי, דגלאס אוליבנט, שיש כנראה גבול ליכולת ההתפשטות של דאעש. הארגון הזה אמנם פורח באזורים סוניים, שבהם הממשלה המרכזית חלשה - בעיראק, בסוריה ובלוב - אולם כאשר הוא נתקל בקבוצות אתניות אחרות, או במדינות שמתפקדות טוב יותר כמו ירדן, סעודיה וטורקיה - דאעש מתקשה לתפקד.

לפיכך, דאעש לא צפוי להשתלט על כל האזור, כפי שכמה אנליסטים אפוקליפטיים צפו בשנה שעברה. כיום האתגר הוא להגביל את התרחבותו לאזור מתוחם ומוגבל, ואחר כך לצמצם אותו ככל האפשר.

לארגון היו כמה ניצחונות בולטים לאחרונה, בהם כיבוש העיר רמאדי בעיראק ותדמור (פלמירה) בסוריה. שלא כמו אל-קאעידה ה"וותיק", האחזקה והשליטה בשטחים חיוניות לקיום דאעש. ללא שליטה בטריטוריה שלו, הוא נכשל במונחים שלו עצמו. התקפות "פגע וברח", אפילו במערב, לא יספיקו לו. זו הסיבה לכך שהניצחונות ברמאדי ובתדמור כה חשובים, ומפצים על אובדן שטחים גדולים יותר בעיראק.

לשום מדינה, למעט איראן, אין אסטרטגיית להריסת ארגון דאעש. הבסת דאעש בעיראק תהרוס את הלגיטימיות שלו, ותערער הן את כוח המשיכה שלו למגויסים חדשים והן את יכולתו להפחיד את תושבי האזור. חלק מהמטרה המוצהרת של דאעש היא למחוק את קו הגבול הסורי-עיראקי, וליצור טריטוריה חדשה באזור. לדברי רוב המומחים, אסור להניח לכל אחת משתי המדינות להתפורר, כי זה יהיה תרחיש כה כאוטי, שכמעט איש לא מעוניין בו. אמנם הקבוצות האתניות השונות בעיראק - שיעים, סונים וכורדים - לא אוהבות זו את זו, אבל אי אפשר לשרטט מחדש את עיראק עם ישויות נפרדות בנות-קיימא כאלו. גם הסונים וגם הכורדים נהנים מהכנסות הנפט מן הדרום השיעי - ולא ברור אם מדינה שיעית קטנה תוכל להגן על המשאבים הללו.

לפני שנתיים, היו אנליסטים שחשבו שסוריה תתפורר, אך כיום תרחיש כזה נתפס כהרבה פחות סביר. סבירה יותר, דיפלומטים אומרים בשקט, כי סביר יותר שתהיה שבה מישהו בדמשק - כנראה לא בשאר אל-אסד - ישלוט במדינה בגבולותיה הנוכחיים. אך רק מעטים צופים שזה יקרה במהרה. זה אומר, שהשאלה איך תסתיים מלחמת דאעש, היא בעצם השאלה איך ייראו עיראק וסוריה אחרי המלחמה.

לגבי עיראק, לדברי גרהאם למב, לשעבר מפקד הכוחות הבריטים המיוחדים, ויועץ לגנרלים אמריקאים כמו פטראוס וסטנלי מק'ריסטול, הבעיה כעת היא שממשלת עיראק השיעית תלויה במיליציה השיעית ובתמיכה האיראנית, עד כדי כך שסונים רבים חוששים כעת מתבוסה של דאעש. הם חוששים שאחריה יבואו פעולות נקם ודיכוי אכזרי שלהם.

למב מאמין, כי שינוי הנרטיב הזה - הפחד מהשיעים - יוביל בסופו של דבר ליצירת מפת דרכים לעיראק חדשה, שבה יחושו הסונים בטוחים הרבה יותר. אם קבוצות סוניות יחושו שזו מציאות בהתהוות, אפשר יהיה לשכנע אותן להתנגד לדאעש, כפי שכמה מהן התקוממו נגד אל-קאעידה בתקופת הכיבוש האמריקאי. אבל מפנה כזה מחייב סביבה פוליטית שונה לגמרי בעיראק.

בתקופת ה"התקוממות" בשנים 2007-2009, מנהיגים סונים מקומיים השתכנעו לשתף פעולה נגד אל-קאעידה בזכות שילוב של רפורמות פוליטיות מובטחות ותסכול שהצטבר מול לוחמים זרים של אל-קאעידה. חזרה אל תחושה כזו תהיה קשה לביצוע, אך עדיין אפשרית.

לגבי סוריה - אין לממשלות המערב את סוג ההבנה שהן השיגו בהדרגה בעיראק. רוב המשקיפים המערביים מאמינים שעסקה בדרג גבוה תושג במקום אחר, כנראה בין רוסיה, המערב והמדינות החזקות באזור. פירוש הדבר יהיה דחיקה של אסד הצידה באופן כלשהו, אולי עם עסקה לחסינות מפני תביעה על פשעי מלחמה.

ובחזרה לדאעש - כדי לשמור על הח'ליפות שלה, דאעש ניצבת בפני קשיים אדירים. ההיסטוריה של ארגונים לא-מדינתיים שמנסים להשתלט על טריטוריה מול התנגדות ממשלה חזקה, אינה מעוררת תקווה. "הנמרים הטאמיליים" בסרילנקה נכשלו בכך בעשור שעבר. ביאפרה, המחוז הפורש בניגריה, נכשל בכך בשנות ה-60', והדרום האמריקאי הובס על-ידי הצפון במלחמת האזרחים (1861-1865). קיימים, אמנם, כמה יוצאים מהכלל: קוסובו, אריתריאה, דרום סודאן, אך כדי לזכות בהכרה ולהתבסס, חייבים דרגה של קבלה בינלאומית ותמיכה שאי-אפשר לעלות על הדעת במקרה של דאעש.

יש הבדל עצום בין ארגון לא-מדינתי ובין ממשלה מוכרת. ממשלה יכולה לקבל סיוע כספי בינלאומי, לרכוש נשק, לסמוך על סיוע מודיעיני, לקבל ייעוץ וציוד מממשלות אחרות. דאעש אמנם עשיר במונחים של ארגונים מיליטנטיים, אבל הוא כבר חש לחץ כלכלי.

בחודש שעבר, מאי, הביון הישראלי מסר לכתבים זרים שהכנסותיו של דאעש צנחו מ-65 מיליון דולר בחודש באמצע 2014, ל-20 מיליון דולר כעת. הכנסות הנפט צנחו במיוחד, אף שהמסים ודמי הכופר עלו - מה שהופך את האוכלוסייה שתחת כיבוש דאעש למנוכרת יותר בכוח.

גם לתקיפות האוויר - כמו גם משלוחי נשק חדשים - של הקואליציה יש ויהיה אפקט. לפי המומחים, מחסור בנשק נגד טנקים היה גורם חשוב בנפילת רמאדי. מנגד, בעיר הכורדית קובאני בסוריה, השילוב של סיוע אווירי ונשק אנטי-טנקי הדף את לוחמי המדינה האסלאמית, ומנע ממנה ניצחון תעמולתי חיוני.

גם יועצים נוספים מארה"ב ומבעלות בריתה יכולים לעשות את ההבדל - אם כי יותר מדי יועצים כאלו ייתפסו כעוד כיבוש זר.

נקודה חשובה בתחושת ה"ניצחון" על דאעש היא, שכדי להיות מנוצחת, המדינה האסלאמית צריכה להיראות שהיא מפסידה. אבל לזה עוד לא הגענו.