הקדושה מאעבלין

ם היום, כמה שבועות לאחר המאורע המשמח, הכפר הקטן אעבלין שבגליל התחתון עדיין לובש חג. הרחובות מקושטים בדגלים צבעוניים ובכרזות ענק עם דמותה של "מרים שלנו", מרים בווארדי, בת הכפר שזכתה לכבוד הגדול ביותר בעולם הנוצרי: האפיפיור הכריז עליה כקדושה של הכנסייה הקתולית. ההתרגשות גדולה, שכן מאז הפעם הקודמת שאירע כדבר הזה, עברו כ-1,500 שנה.

"המקום התחיל לשנות את פניו כבר ב-1983, כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני הפך את מרים ל'מבורכת'", מספר אסעד דאוד (43), שבמתחם השייך למשפחתו נמצאים שרידי ביתה של מרים בווארדי. "אנשים התחילו לבוא ולהדליק נרות, שתלו פרחים והביאו פסלים, בעיקר של מריה הקדושה".

החגיגות יצאו גם אל מחוץ לגבולות הכפר שמצפון לשפרעם, כי יחד עם בווארדי, הוכרזה קדושה נוספת מארץ הקודש, מארי אלפונסין גטאס מירושלים. אפילו יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן (המוסלמי) מיהר לנכס את הקדושות "הפלסטיניות" ולהצהיר כי "שתי הנזירות הקדושות מהוות מקור השראה של תקווה וכוח לעם הפלסטיני, שנאבק למען עצמאותו וריבונותו".

שתיהן ערביות-נוצריות, ילידות המאה ה-19, ולא במקרה זכו להתקבל למועדון האקסקלוסיבי דווקא במאה ה-21. למעשה, אין סיכוי שמי מהן הייתה יכולה להגיע למעמד הזה לפני מאה או מאתיים שנה. מדובר במאמץ מכוון מצד הוותיקן להפנות את תשומת הלב העולמית לערביות הנוצרית - עולם הולך ונעלם - ולמתג אותה כמשאב חשוב לכנסייה, ולא רק כקהילה נרדפת ונרצחת במזרח התיכון (וכך גם לגבי הנוצרים הנרדפים בסין, באלג'יר ובמקומות נוספים).

"זה גם אחד המסרים שהכנסייה בוחרת להעביר בבחירה של אישה לתפקיד", מסבירה חוקרת הנצרות יסכה הרני. "זה לא מקרה שרבים מהקדושים החדשים הן קדושות. זו אמירה מאוד חזקה במאה ה-20 וה-21 שלוקחים נשים כביכול שוליות מבחינת התרומה החיצונית שלהן - כאלה שלא היו משכילות ולא ביצעו מהפכות ארגוניות גדולות - והופכים אותן לקדושות".

עבור תושבי הכפר הקטן בצפון, המשמעות היא בעיקר תיירות, עלייה לרגל, ובעצם הפחת חיים בפסטורליה המנומנמת - וגם מקור להכנסות ממזכרות ומסיורים. אחרי הכול, יש לאעבלין עוד מה להציע חוץ ממרים בווארדי: ברחוב הסמוך יש שתי כנסיות יפהפיות עם ציורי קיר מרתקים, ויש גם מרכז חינוכי שבווארדי היא הפטרונית שלו, ושיש מאחוריו סיפור מעניין לא פחות (ראו מסגרת בהמשך).

"עד עכשיו, רוב המבקרים פה היו בעיקר חוקרים וכאלה שמתעניינים בצדדים הפחות מוכרים של ידיעת הארץ", אומרת עדי זרחי, שמדריכה את הסיור שלנו בכפר יחד עם דאוד. "יחסית לפוטנציאל - מיליוני הקתולים שמגיעים לארץ כצליינים - מספרם קטן. עכשיו", היא פונה אל דאוד, "זה הזמן שלכם".

דאוד לא משלה את עצמו שאעבלין תתחרה בלהיטי צליינות כמו ירושלים וטבריה - גם הוא יודע שרוב התיירים מגיעים בחבילות תיור של שישה ימים צפופים וכולם רוצים נתח מהעוגה - אבל התיירים ממילא מגיעים לגליל, ואין סיבה שלא יעשו תחנה גם פה. יסיירו, יתרשמו, ידליקו נר וימשיכו הלאה.

גם פרופ' רמי דגני מהמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מסכים שיש פה פוטנציאל. "בית מרים בווארדי מהווה אתר עלייה לרגל, אליו מגיעים מאמינים מכל רחבי הארץ ומחו"ל", כתב בחוות דעת שפורסמה בגיליון "אתרים". "המתחם יוצא דופן הן מבחינת המרכיבים ההיסטוריים והמסורתיים שלו, והן מעצם העובדה שהוא מהווה גורם משיכה תיירותי. יש כאן פוטנציאל משמעותי ליצירת מכלול שימשוך אלפי, אם לא עשרות אלפי מבקרים בשנה, ויניב תרומה כלכלית".

יצירת "המכלול" הזה יכולה להיות עבודה משותפת של בני הכפר, שיכולים לתרום לה בדרכים שונות, "אבל כדי שזה יקרה", אומרת זרחי, "חשוב לדעת להיפתח לעולם". עד עכשיו, זה לא ממש קרה, היא מספרת, אבל בזכות ההקדשה, רוחות חדשות מתחילות לנשב בכפר.

"לקראת חג המולד אני מדריכה בכל שנה טיולים בעקבות מנהגי כריסמס בגליל. כבר שנים אני מנסה לשכנע בשלניות בכפר להכניס מטיילים למטבחים שלהן ולהראות איך מכינים מאכלים מקומיים ייחודיים. יש התעניינות, אנשים מתים על זה, אבל זו קהילה קטנה וסגורה, והנשים מתחמקות: 'המטבח שלי לא מספיק גדול', 'לא יודעת את מי זה מעניין'. פתאום, עכשיו, אחרי ההקדשה של בווארדי, באה אליי אחת הבשלניות ואמרה שהשנה אולי באמת נלך על זה. פתאום הבינה שמה שיש לה להציע כן מעניין'".

"זו פעם ראשונה מאז התקופה הצלבנית שהוכרזה קדושה מהארץ", מוסיף דאוד. "פתאום נכנסנו למועדון הזה, וצריך לראות איך אנחנו יכולים להשתלב בו".

מסלול מפרך לאחר המוות

אל תתבלבלו: העובדה ששתי הקדושות מארץ הקודש משרתות מארג שלם של אינטרסים אינה אומרת שהקדושות החדשות קיבלו מסלול מקוצר בדרך לתואר הנכסף. כמו כל קדוש של הוותיקן, גם הן היו צריכות לעבור את המסלול שאורך בדרך כלל עשרות ואפילו מאות שנים (האם תרזה יוצאת דופן - שש שנים בלבד - ולז'אן דארק זה לקח 500 שנים), ממעמד של מועמדת ("משרתת האל" - השלב הראשון מתוך חמישה) לקדושה מן המניין.

התהליך אינו רק תלוי פז"מ: ההכרה בקדוש היא הליך ביורוקרטי שבמהלכו ועדת מומחים מקיימת משפט של ממש, עם סנגור וקטגור (המכונה בחיבה "פרקליטו של השטן" - ומכאן מקור הביטוי), שבוחנת בזכוכית מגדלת את אורחות חייו של המועמד, מעשיו והתבטאויותיו בכתב ובעל-פה, פן יצוצו לפתע מעשה או אמירה שעלולים להביך את הכנסייה. בנוסף, המועמד לקדושה (או יותר נכון, הלובי שמקדם אותו לאחר מותו) חייב לספק הוכחות לשני מעשי נסים לפחות.

יחד עם זאת, אם מישהו חשב שהאקלים במאה ה-21 אינו מתאים לצמיחת קדושים - טעות בידו. למעשה, בעידן המודרני, הקדושים נמצאים דווקא במגמת עלייה: במאה ה-18 כולה הוכרזו רק 29 קדושים, בין 1800 ל-1903 הוכרזו 80, ובין 1903 ל-1978 קודמו 168 "מבורכים" לדרגת קדוש. בנדיקטוס ה-16, האפיפיור הקודם, קידש 45 קדושים במהלך כהונתו הקצרה, ועל יוחנן פאולוס (האפיפיור שלפניו) נאמר שהוא היה מנפיק קדושים סדרתי - במהלך 27 שנות כהונתו הוא העלה למדרגת קדושים לא פחות מ-482 גברים ונשים. האפיפיור הנוכחי, פרנציקוס, הכריז על יותר קדושים בשנתיים שהוא בתפקיד מאשר כל האפיפיורים של 300 השנה האחרונות יחד (817, למי שתהה - אם כי 813 מתוכם נהרגו בקרב עם העות'מנים במאה ה-15, וראשיהם נערפו באקט דאעשי בגלל שסירבו להתאסלם).

"תפקידם המסורתי של הקדושים הוא לשמש תחנת ממסר לכוח על-טבעי ולהוות ביטוי סמלי לערכים של החברה שקידשה אותם, והערכים האלה תקפים בצורה זו או אחרת גם במאה ה-21", מסביר פרופ' אביעד קליינברג, מומחה להיסטוריה של ימי הביניים ולתולדות הנצרות מאוניברסיטת תל אביב. "במערב מעדיפים פחות חזיונות וניסים, ויותר ערכים ועבודה קהילתית - כמו האם תרזה, למשל. בקתוליות הלא-מערבית - בעולם השלישי, בעיקר - רוצים יותר ניסים וחזיונות".

מי הקדוש הכי פופולרי בעידן שלנו?

"הכנסייה הייתה רוצה להתאגד סביב סמל כמו האם תרזה, אבל מה לעשות - היא לא הצליחה לסחוף אחריה פולחן המונים. מתברר שהקדוש הכי פופולרי הוא דווקא האב פיו (Padre Pio), שהיה מאוד שנוי במחלוקת בוותיקן".

מה לא סיפרו על האב פיו: שהיה יכול לקרוא מחשבות ולרפא חולים ונכים במגע יד, שקרא את העתיד, ואפילו שנאבק פיזית עם השטן בכבודו ובעצמו. האב פיו התפרסם במיוחד בפצעי הסטיגמטה בידיו, ברגלו ובצלעו - אותם מקומות שבהם נפצע ישו בשעת הצליבה. הוא עטה כפפות כדי לספוג את הדם שניגר מפצעיו, וחשף אותן רק כשנשא דרשות. ככל הידוע, הפצעים מעולם לא הזדהמו. היו חשדות שהוא פוצע את ידיו בעצמו באמצעות חומצה, אך הן נהדפו על-ידי חסידיו.

אחרי מותו, ב-1968, הפך מקום קבורתו בחבל פוליה שבדרום איטליה, חבל ארץ עני ונחשל, לאתר עלייה לרגל. המספרים מרשימים: יותר משבעה מיליון מבקרים בשנה (לישראל, לשם השוואה, מגיעים מדי שנה כשני מיליון); והתעשייה סביבו (מזכרות, פסלים, מחזיקי מפתחות, חולצות, לוחות שנה ועוד) מגלגלת בכל שנה כ-75 מיליון דולרים לפחות. לעיירה האיטלקית סן ג'ובאני רוטונדה, הנידחת הרבה יותר מאשר אעבלין, זורמים מדי שנה עשרות מיליוני דולרים.

"בנושאי תיאולוגיה הכנסייה לא מסתמכת על חוכמת המונים, אבל בענייני קדושים - כן", מסביר קליינברג. "אם הכנסייה צריכה משהו לרכז סביבו את המאמינים, אז היא תלך לקראתם, ותיתן לכל קהילה מישהו שמתאים לה. יוחנן פאולוס במיוחד פרץ את הגבולות. הוא רצה קדושים מכל הסוגים - גם ממעמדות נמוכים, מהגרים, מיעוטים פוליטיים".

ואיפה מרים מאעבלין על הרצף הזה?

"מרים משמשת את שני הצרכים: היא גם מייצגת את הקהילה של הערבים הנוצרים, וגם קדושה בסגנון הישן. קדושתה לא נובעת מהעבודה שעשתה, אלא מהטענה שעוד בחייה עשתה ניסים: ראתה חזיונות, ריחפה באוויר, נראתה בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אחרי מותה הייתה אישה שטענה שהחלימה כי מרים הופיעה בחלומה וריפאה אותה".

גם יסכה הרני שותפה לדעה שהקדוש משרת לפעמים את ההנהגה ולפעמים את הקהילה, ושבבחירת הקדוש, הכנסייה מחזקת את האוכלוסייה. הגישה של הכנסייה, מסבירה הרני, היא מצד אחד לעשות התאמות לעולם המודרני, אבל מצד שני לא לנטוש את האמונה המסורתית במריה ובקדושים. מרים מאעבלין עונה על שני הצרכים.

עוד אלמנט אופייני לקדושה החדשה ולעמיתתה מירושלים - הוא גילן הצעיר. מרים הייתה בת 32 במותה, אלפונסין בת 36. הרני מוצאת דמיון בין מרים מאעבלין לקדושה הפופולרית תרז מליזייה (Therese of Lisieux), נערה פשוטה שנעשתה נזירה שמתה בגיל 24 בלבד, הוכרזה כקדושה ב-1925 וב-1997 אף הועלתה בדרגה לאחת מראשי הכנסייה. עד כדי כך גדולה הפופולריות של תרז מליזייה, שהכנסייה ערכה ב-2011 סיבוב עולמי עם הארון המכיל את שרידיה. "כאשר הכנסייה משדרת את המסר ש'אני, הפטריארך, כורע ברך מול נערה בת 24', היא עושה דבר חכם מאוד", אומרת הרני.

וגם לא מעט כסף.

"ברור שיש פה גם היבטים כלכליים ואפשר להיות ציניים בנוגע לזה, אבל בעיניי זו אמירה יפה מבחינה פילוסופית: אנשים יכולים להגיע לגדולות בלי קשר לרקע שממנו באו. בעידן המודרני קדוש יכול לבוא לא רק מהמעמד השבע והמשכיל. להאמין בקדושים זה להאמין באדם".

חיים קשים, מורשת מפוארת

מרים בווארדי נולדה ב-1846 בבית כפרי צנוע. כדרכם של סיפורי קדושים, גם הסיפור שלה עמום למדי ובעל נופך מיתי. המסורת מספרת ש-12 פעמים ניסו הוריה להביא פרי בטן, ולא עלה בידם. בייאושם עלו לרגל לכנסיית המולד בבית לחם, התפללו ונדרו נדרים - וכעבור תשעה חודשים נולדה מרים. שנה לאחר מכן נולד לה גם אח, וכעבור שנה, כשהאחים היו לא יותר מתינוקות - התייתמו מהוריהם. האח נמסר למשפחת האב בכפר חורפיש, מרים נמסרה למשפחת האם באעבלין. הם לא נפגשו יותר לעולם.

מהסיפורים על אודותיה עולה תמונה של ילדות קשה: מרים לא דיברה עד גיל מאוחר ונהגה לחפור לעצמה בורות בחלקת הזיתים ולשכב בתוכם, כשהיא מדמיינת איך זה להיות מתה. יחד עם זאת, היא בילתה שעות על הברכיים בכנסייה והרגישה שישו ומריה מלווים אותה ומשגיחים עליה.

כשהייתה בת 12 היגרה המשפחה למצרים וכעבור שנה החליטו להשיא את מרים לדוד מבוגר כלשהו. היא אמרה שהיא רוצה להינשא רק לישו, וכעונש, היא נשלחה לחיות ולעבוד עם המשרתים. באומללותה מצאה מקור של תמיכה אצל משפחה מוסלמית שפרסה חסותה על היתומה, אך היחסים נהרסו כשרצו שתצטרף אליהם ותתאסלם. משלא הסכימה להמיר את דתה, התנפל עליה אבי המשפחה בחרב והשליך אותה לרחוב. נזירה מסתורית אספה אותה וטיפלה בה במסירות. כשהחלימה הנערה, היא נשלחה למסדר הכרמליטי בצרפת.

אחרי שחייתה ועבדה במנזר בצרפת, מרים נסעה להקים מסדרים כרמליטיים בהודו ומשם בחזרה לארץ הקודש, שבה יכול היה המסדר להפיק תועלת מהערבית שבפיה. היא הייתה שותפה בהקמה של מנזרים בבית לחם ובנצרת, ולפי אחת הגרסאות הייתה המחדשת של אתר אמאוס ליד לטרון, אחרי שמריה הבתולה התגלתה לה בחלום והעבירה לה מסר שזה המקום שבו ישו התגלה לאחר מותו. היא מתה בגיל 32, כתוצאה מנמק ביד שבורה בגלל מנפילה.

הקדושה ושרידי ביתה נמצאים לא אצל סתם נוצרי טוב, אלא אצל כזה שהוא גם אדריכל וחובב מושבע של ארכיאולוגיה ושימור. אסעד דאוד יודע להעריך את מתחם הבניינים העתיק שבו נולד וגדל, הכולל בית מגורים בן יותר מ-120 שנה, בית בד מהמאה ה-19, חדרי קמרונות מהמאה ה-18, חדר מהתקופה הרומאית, בור מים מהתקופה הביזנטית, חומה מהתקופה הצלבנית, רצפה מהתקופה העות'מנית ואת שרידי ביתה של בווארדי.

לפני שנים אחדות הלך ללמוד שימור במכללה האקדמית גליל מערבי ופרויקט הגמר שלו היה בעצם שימור ושחזור הבית של הקדושה. העבודה בוצעה על חשבונו, יחד עם שכנים, חברים ובני משפחה, בפיקוח מחמיר של רשות העתיקות.

"כאן נולדה מרים בווארדי, וגדלה בשנותיה הראשונות", מדריך אותנו דאוד באתר. "זה בית כפרי טיפוסי לתקופה, שעשוי מחומרים שנמצאים פה בסביבה: שכבה של עץ, עליו סירה קוצנית לבידוד, שכבת אדמה ועוד שכבה של חוואר, אטום למים. בתים כאלה דרשו תחזוקה. כל שנה לקראת החורף היו צריכים לעבור על הגג עם מעגילה, לדחוס את החומר. הבית הזה ננטש כבר במאה ה-19".

מביתה של בווארדי ממשיך הסיור אל המתחם המטופח של משפחת דאוד, שגולת הכותרת שלו היא בית בד מ-1926 עם מנוע דיזל, כנראה היחידי בארץ, שעבד עד 1992. גם היום, מתגאה דאוד, ניתן להפעיל את הציוד, ובעונת המסיק בסתיו הקרוב הוא מתכוון לפתוח את המקום לסיורים.

הרציונל כאן (וזה משהו שהכנסייה בוודאי גם הביאה בחשבון) הוא להשתמש באווירת הקדושה, הניסים וטוב הלב גם כדי לקדם את הדו-קיום. דאוד וזרחי משתפים פעולה במסגרת קבוצת תיירות אזורית משותפת, יהודית-ערבית, של עמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי, הפועלת בין היתר גם לפיתוח מוקדי תיירות בישובים ערביים.

אנחנו יושבים מתחת לסוכת גפנים בחצר היפהפייה של משפחת דאוד ושותים לימונדה, ולזרחי יש חזון: היא רואה בעיני רוחה איך החצר השלווה שאנחנו יושבים בה הופכת למקום שבו ינוחו המטיילים אחרי סיור בכפר, יאכלו משהו, ישתו לימונדה קרה בצל הגפנים, ישמעו על המקום ואנשיו ואולי יקיימו גם דיאלוג על שני העמים שחיים פה. בכל זאת, הקדושה מאעבלין כבר עשתה פה כמה ניסים.

הנזיר שגר במכונית שלו

בכל בוקר מגיעים למוסדות החינוך "מר אליאס" באעבלין עשרות אוטובוסים מרחבי הגליל, ולא רק משם - יש גם הסעות משבטי הבדואים בנגב ומכפרי הדרוזים ברמת הגולן. חלק מהבאים מרחוק נשארים לישון בבתי משפחות ביישוב, משלמים שכירות מינימלית וגרים עם משפחות בכפר, לרוב כאלה שגם ילדיהם לומד בבית הספר. יש אפילו כמה יהודים שלומדים כאן: ילדים של עולים מארצות ערב, שרוצים שילדיהם יקבלו חינוך איכותי בשפה הערבית. "מר אליאס" הוא שם דבר בשל הרמה הגבוהה של הלימודים במקום. חוץ מאשר ממוצע ציונים מעולה בבחינות הבגרות הארציות, הסיבה שכולם נוהרים לכאן היא גם האווירה הטובה, המעמידה את התלמיד במרכז, ריבוי המגמות, ההעשרה התרבותית וגם הספרייה הענקית בשלל שפות.

רוב התלמידים נוצרים, אבל בהחלט לא כולם. כשרואים אותם יוצאים משערי בית הספר, קשה לומר מי הוא מי. כולם בג'ינס ובטי שרט של התלבושת האחידה, ובמשך כל השעות שהסתובבנו בכפר ראינו רק צעירה אחת בכיסוי ראש, אף שחלק נכבד מתושבי הכפר ומתלמידי בית הספר הם מוסלמים.

מאחורי המוסד עומד התיאולוג, המחנך והמנהיג הדתי הערבי-ישראלי ד"ר אליאס שקור. כשהגיע לאעבלין לראשונה בשליחות הכנסייה בשנות ה-60, הוא היה כומר צעיר. באותם ימים היה אעבלין כפר נידח ומוזנח והדבר הראשון שעשה הכומר היה לפתוח גן ילדים. הוא העמיד לרשות הגן את הדירה שהכנסייה נתנה לו, ועבר להתגורר במכוניתו, חיפושית צהובה, במשך שנתיים, עד שהצליח לגייס כסף מהכנסייה להקמת גן ילדים.

אף שלא היה לו אישור לכך, הקים גם בית ספר יסודי ובית ספר תיכון, שניהם על שם מרים בווארדי, מכללה טכנולוגית ובית ספר ללימודי תיאולוגיה למורים. מתרומות ספרים שהשיג הקים גם ספרייה ענקית.

שקור הוא דוקטור לתאולוגיה, ומחזיק בתואר שני במקרא ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית. לימים, הפך לארכיבישוף של הקהילה היוונית-קתולית בגליל (תפקיד שהתפטר ממנו בינתיים) וכן היה שותף בקבוצת "קדם", שבה פעלו יחד כמרים, רבנים ושייחים למען דו קיום בין בני כל הדתות במדינת ישראל. הוא עדיין מתגורר באעבלין, באותו בית צנוע שהכנסייה העמידה לרשותו.