תיסלם עליך

אני מביט אחורה לשנים שבהן פעלה הלהקה, מנסה להבין מה היה כל-כך נפלא אז, אבל כשהם עלו לבמה במרץ נעורים והחל רעש של תופים, הגוף התחיל לזוז מעצמו

אז החלטתי קצת לנגב מהנשמה את האבק של השנים, עליתי על ג'ינס קרוע, לבשתי חולצה צמודה מדי, הבטתי במראה, הערתי לעצמי בעצב שבתקופה האחרונה כל החולצות נראות עליי צמודות מדי, ונסעתי לאמפי שוני להופעה של תיסלם.

פעם, כשהייתי בטיול ארוך עם הילדים והגענו אל מחציתו, ציינתי בפניהם בגאווה ש"היום הופכים תקליט". עמית מיד שאלה "מה זה להפוך תקליט?" ויונתן שאל "מה זה תקליט?" וכבר אז נפל לי האסימון, שאין להם מושג מה זה אסימון, ועל כך שלא בוכים על אסימון שנפל, אז לך תסביר להם מה זה "תיסלם" ולמה זה מתאחד לפעמים.

לך תסביר להם, שבניסיון הבלתי נגמר להגדיר ולבדל את עצמנו ובעיקר לחוש שייכים, נדרשנו בתחילת שנות ה-80 להכרעה הרת גורל אם אנחנו "תיסלם" או "בנזין", ונקרענו בין שמות של לפלפים כמו יאיר, דני, יזהר, יוז'י וצוף מתיסלם לבין שמות מעוררי פלצות כמו "בנג'ו קמחי" או "קיטש אמסלם" מבנזין. אלה צעקו "תנו לי, תנו לי, רוקנרול", והאחרים הודיעו "שביום שישי יש בעיר מסיבה", ובסוף רקדנו על שתי החתונות ובעיקר רקדנו.

בדרך לשם התלבטתי כמה שנים להקה צריכה לא להופיע ברצף, כדי שאם היא תשוב להופיע עם אותם שירים מאז, זה לא ייראה פתטי ואפילו ייחשב כסוג של קאלט. הבנתי שבאיחוד של החיפושיות, של החלונות הגבוהים, של הגשש החיוור ואפילו של שלישיית הופה היי, כבר לא אזכה לקחת חלק, התנחמתי בכך ששלמה ארצי אף פעם לא מתפרק ונזכרתי כמה אהבתי את תיסלם.

תיסלם היא עוד להקה שהאיחוד שלה נמשך הרבה יותר שנים מתקופת חייה. היא נולדה ב-1981 והוציאה אלבום אוסף והודעת פטירה ב-1983. מאז היא מרבה להתאחד, מתוך געגוע שלהם ושלנו אל העבר, אל איזו אהבה ישנה, לחברות של פעם ולמחשבה נוגה על איפה שהיינו אז, לפני שנהיינו היום. אני מביט אחורה לשנים שבהן פעלה הלהקה, מנסה להבין מה היה כל-כך נפלא בשנה הראשונה של מלחמת לבנון הראשונה, ביורם ארידור שכיכב אז כשר האוצר, ב-400% אינפלציה בשנה ובפלומת שפם דוחה שהסתובבתי איתה שנה אחת יותר מדי, לפני שנזכרתי להתגלח ובעיקר מה, לכל הרוחות, מעורר געגוע בכל אלה - ואז הם עלו לבמה במרץ נעורים, החל רעש של תופים, ברקע התנוססה תמונה של יאיר ניצני עם שיער וקליפ של פעם, והגוף התחיל לזוז מעצמו והודיע שלא לכל דבר צריך לתת הסבר.

בערוץ המדע ניסו לאחרונה להסביר מדוע איילים מנתרים לגובה ללא כל סיבה אמיתית וללא תכלית ברורה, וגילו שמדובר בקוד התנהגות שמבקש לומר, תראו אותי, אני צעיר וחזק ובריא ואם אני קופץ ככה, לא כדאי לכם להתעסק איתי. ככה הבנתי, אולי בפעם הראשונה, את תנועות הגוף של דני בסן. שנים הוא הזכיר לי, בתנועות גופו המתיימר לרקוד, שילוב של זאב נחמה ושל הדוד התורן שפורץ בחתונות אל מרכז רחבת הריקודים, גדוש בחוסר מודעות עצמית ובתנועות של מי ששוב שכח ליטול תרופות אנטי-אפילפטיות, וגורם לבעלי השמחה מעט תוגה צרובה ביום חגם. פתאום, בעקבות ערוץ המדע, גם הקפיצות של מנהיג הלהקה נראו לי בסדר. הוא חי, חיוני, תזזיתי - ומגלה במפתיע שגם אם השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו, לרגע ניתן לעצור את הזמן על שנות ה-80 ולחייך רטרואקטיבית.

הם שרו את כל הרפרטואר. יאיר ניצני הציג את חברי הלהקה, והתנצל מראש שאם הוא שכח מישהו, זה רק בגלל שהוא זקן מדי. הם סיימו את ההופעה ועלו ארבע פעמים להדרן אחרון, אחרי שנזכרו כל פעם בעוד שיר שטרם שרו, ומאחר שהבינו שהאלטרנטיבה לבמה היא לחזור הביתה כדי לעשות בייביסיטר על הנכדים או לנסות להירדם.

מתברר שהזמן לא עוצר מלכת, למרות הקפיצות ולמרות מילים של שירים. בסוף גם לגוף יש מה לומר בעניין החיים שלנו, והוא מתחיל לאבד סבלנות וסנכרון. היום כבר לא כל-כך קל להירדם בלילה, ובדיוק כשהגוף נרדם, הפרוסטטה - איבר שיוצא לעצמאות בגיל 60 - מתעוררת בחוסר תזמון מעורר התפעלות. גם השיער, כמו איבד את תוכנת ההפעלה, מגשש את דרכו ופורץ לפתע מהכתף, מהאף או מהאוזניים, וגם כוח הכובד מפעיל עלינו פתאום את מלוא כובד משקלו, כדי שאולי נפסיק קצת לקפוץ.

אז גם ההופעה הזו נגמרה, ובדרך לרכב נזכרתי שאנשים נוטים לשכוח אותך הרבה יותר מהר ממה שאתה מדמיין, ואולי רק מוזיקה טובה, כזו שנתפסת בקלות ונעלמת בקושי, משאירה בחול סימנים שגלי הים לא מצליחים למחוק. ובתחושה נעימה כזו, של נוסטלגיה למשהו שאולי לא קרה מעולם, חזרתי הביתה כדי לנסות להירדם.

צרו איתנו קשר *5988