"מתחמים הם כמו סרטן לעיר; עצרנו את הפיתוח במקומות בלי תחבורה"

עיר לעשירים "כל השכונות רוצות להתפתח, אבל לא יותר מדי. אזור מוזנח שלא רוצים לגור בו, זה שלילי, אבל כשבאים דיירים חדשים ומתחילים לשפץ כדי לגור זה חיובי, כשהרשות משקיעה בתשתיות ובמרחבים הציבוריים, זה גם חיובי, ואפילו כשהמחירים מתחילים לעלות, זה חיובי, בהתחלה. אלא שאז מגיע הרגע שהתושבים מבקשים: 'די, התייקר כאן נורא, תפסיקו".

אין תחבורה - אין פיתוח "עצרנו את הפיתוח באזורים שלא היתה בהם תחבורה המונית נגישה. פשוט כך: אין רכבת תחתית - אין בנייה חדשה. נקודה. היום העיר מכילה יותר, בלי שהתפשטנו לאזורים חדשים ובלי שגזלנו שטחים ירוקים. הפיתוח הוכנע למודל שתושב יגור ויעבוד במרחק שלא יעלה על 10 דקות הליכה מתחנת רכבת".

הציבור לא מטומטם "כל שיתוף ציבור מתחיל ב'לא', ממשיך ב'אולי', ומסתיים ב'כן, אבל בתנאי'. אנשים חוששים מפגיעה בסגנון החיים שאליו הם רגילים. מניסיוני, פרויקט משתפר כשמשתפים תושבים. יש דברים שיותר קשה לשכנע: למשל תוספת צפיפות או ויתור על חניה. הדרך לקדם רעיונות 'מהפכניים', היא בהמחשה של התוצאות. כדי שיוותרו על המכונית לא צריך להגיד לאנשים 'אל תשתמשו במכונית', צריך להזכיר את המגרעות שלה (זיהום, סכנה וכו') ולתת חלופה טובה יותר: רכבת קרובה, תשתיות לאופניים. כדי שיסכימו לציפוף (רוב האנשים לא מבינים שצפיפות היא משאב), צריך להסביר את הרווח ממנו: לפעמים זה גם רווח כלכלי".

חרדת מגדלים "לאורך החוף של ברוקלין היו מחסני ענק ישנים מוזנחים ושוממים, זה היה אזור מאוד לא נעים. ביקשנו להקים שם מגדלים שישקיפו על דאון-טאון מנהטן. התושבים התנגדו, הם חששו נורא מהמגדלים. היזמים בעלי הקרקע קיבלו תוספת 30% בגובה, ובתמורה הקימו את הטיילת שתחתם, שהתושבים היו שותפים בעיצובה: בחרו ספסלים, סוג תאורה וסגנון הצמחייה. האזור נהיה ליקר ומבוקש יותר ממנהטן והיום קשה להאמין כמה מסובך היה להניע אותו".

מלון בברונקס "עיר זקוקה לתיירים, הם מכניסים כסף שאי אפשר לוותר עליו. ריכוז תיירים הופך אזור לאחיד ומשעמם: אותן חנויות שמוכרות אותם הדברים. הייתי רוצה לראות את הברונקס ואת קווינס הופכים למוקד משיכה לתיירים - שיהיה מה לראות, שירצו לבוא לישון שם. בברוקלין זה קרה".

טלפון מבלומברג "בנקים לא צריכים שטחים באורך בלוקים בקומת המסחר ברחוב. הם תופסים פינות ומתפרשים על בלוקים, כי זה עבורם שלט פרסומת ענק עם שמם בחזית. כשהגדרתי שאסור להם לתפוס בלוק שלם, הבנקים לא ממש אהבו את זה. הם אמרו לי 'מי את חושבת שאת' ובלומברג התקשר ואמר לי 'מה את עושה, את מתערבת בשוק החופשי, את מסבכת אותי עם החברים שלי מהבנקים', אבל נתן לי לעשות מה שחשבתי שנכון בשביל העיר".

לפחות 6 חנויות "רחוב מעניין כשיש בו סוגי חנויות שונים. רשתות בינלאומיות גדולות משתלטות על הרחוב, עוצרים אותן על ידי הגדרה של מספר חנויות מינימלי בכל בלוק - והן צריכות חנויות גדולות".

ההנאה שבאיטיות "יש פער בין מצב הרחובות שמתחת לטיילת היי-ליין לבין הבנייה שלצידה. הפיתוח החדש ויוקרתי, הרחובות שלמטה עוד צריכים להשתפר. איני מודאגת מכך, זה יבוא, אני בטוחה. טוב לעיר שדברים קורים בה בשלבים. כשהכל מתוכנן מראש מקבלים ברזיליה. ברחובות אלה שעדיין מוזנחים כיום, יכול לקרות משהו מפתיע. קסם העיר טמון בהפתעה, בבלתי מתוכנן, גם ברמה היומיומית, וגם ברמה התכנונית".

יותר מדי אספלט "בערי כל העולם יותר מדי מקום למכוניות, ופחות מדי מקום לבני אדם יש יותר מדי אספלט. מי היה מאמין שסגירת רחוב במרכז העיר תשפר את התנועה? זו היתה ההפתעה שלנו משינוי סדרי התחבורה בברודוויי. מכוניות שהיו פונות לשם מהשדרה השישית, כבר לא פונות והתנועה יותר שוטפת. בעלי החנויות חששו שהקונים לא יבואו כי אי אפשר יהיה להגיע ברכב. כיום, האזור הסגור לתנועה בברודוויי הוא הנדל"ן המסחרי היקר בעולם. הולכי רגל ורוכבי ואופניים נכנסים לחנויות הרבה יותר מאשר נהגים שחולפים לידן במכונית".

פרנק גרי להמונים "עם הביקורת על 'סטארכיטקטורה', ארכיטקטורה טובה מלמדת שהעיר מתחדשת, מבנים מתקדמים מאותתים שהעיר פתוחה לשינוי, בניין טוב יכול לשפר דימוי של שכונה שלמה, הוא יכול לגרום לאנשים לעבור לגור במקום שלא האמינו שירצו לגור בו".

נקי, שקט ומסרטן "המתחמים הסגורים זה כביכול פתרון מגורים נקי, שקט ובטוח לבעלי יכולת, אבל זה גידול סרטני בתוך העיר. זו צורת המגורים שהיא האויב הגדול ביותר של העיר, מובלעות שעוצרות את חיי העיר. צריך לעצור אותם שלא יהרסו את הערים".

בלי אוטובוסים "האתגר הגדול של ערים הוא תחבורה טובה. היא מפתח לחיים טובים. אני מעדיפה רכבות תחתיות על פני אוטובוסים. הם גדולים ותופסים ברחוב מקום, שעדיף לתת להולכים".

להתאהב דרך כיסא "מרחבים ציבוריים טובים גורמים לתושבים להתאהב בעירם, הם משפיעים יותר מאשר הדירה שבה גרים. מרחב ציבורי צריך להיות בטוח ולשם כך עליו להיות הומה, וצריך כיסאות. מרחב עירוני בלי כיסא , אינו משרת את הציבור. רצוי מגוון כיסאות: לישיבה של חבורה, לזוג שרוצה אינטימיות, ולאדם שמחפש פינה לעבוד, או לנוח לבדו".

(צילומים: עיריית ניו יורק, מירב מורן)