"אני רוצה להנגיש את התיאטרון לקהל צעיר"

בעולם אידיאלי, דן שפירא היה הולך עד הסוף עם השיטה של לי שטרסברג, שדוגלת בכניסה רגשית לדמות ולא בחיקוי שלה - ומתנהג כמו דניאל דיי לואיס, שדורש מהאנשים על הסט ומסביבו לפנות אליו כאל הדמות שהוא מגלם. בתחילת דרכו הוא התמסר לשיטה, וגם היה מעורב בתקריות עם קולגות שלא זרמו עם הטוטליות שלו. כיום, כשהוא בוגר יותר, הוא סיגל לעצמו טכניקות התנתקות אחרות, שעוזרות לו להחליק לתפקיד באופן מניח את הדעת, גם אם לא משתחווים אליו וקוראים לו "רומיאו" כשהוא מחנה את המכונית בחניון. את אחת מהטכניקות הוא מיישם בימים אלה לפני שהוא עולה לבמה עם "הזאבים" - הצגה חדשה בקאמרי מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, שחוזרת אל ישראל של אחרי המהפך הפוליטי ב-1977. "אני יכול להבין את דניאל דיי לואיס", אומר שפירא כשאנחנו יושבים בבית הקפה במתחם תיאטרון הקאמרי, כי הוא שונא להתראיין בבתי קפה בחוץ. "הוא מנסה להכיל נשמה וגוף של מישהו אחר".

קצת פתטי, לא?

"הפתטיות הזו הביאה לו אוסקר".

לפני כמה שנים היית הדיי לואיס המקומי, הלכת על הקצה. נרגעת?

"הבנתי שאני יכול להילחם על האמנות שלי, אבל לא להיות עיוור. להיות מודע האם זה מתאים מה שאתה עושה, איך זה מסתדר עם הפרטנרים, ואיך להתנהל עם הפוליטיקה הפנימית, שיש בתיאטרון כמו בכל מקום עבודה אחר. אף פעם לא הייתי טראבל מייקר, באתי תמיד מטוב. מצאתי דרכים להתמודד עם זה, לשמר את מה שאני מאמין בו".

איך?

"מוותרים קצת. אני משתדל לא לוותר על האיכות אלא למצוא שילוב שמתאים לי. בסוף הצגה או צילומים אני מתנקה ועושה סוויץ' של 180 מעלות. חצי שעה לפני ההצגה אני שם אוזניות, יש לי פלייליסט שבחרתי ומקשר אותי למחזה. ב'הזאבים' הכנסתי את פסקול 'הסנדק', כי יש משהו בסיפור המשפחתי הזה שזרק אותי לשם. אני נכנס למצב מדיטטיבי שלא פוגע באף אחד. וכשנגמרת ההצגה, זה נגמר. אתה חוזר הביתה לילד, לאישה".

עשית שינוי בקריירה. משחקן פריים-טיים עם תפקידים ב"עספור" וב"הצרות שלי עם נשים", הפכת להיות שחקן איכותי, עמוק, עם תפקידים בהצגות כמו "הכיתה שלנו", אבל ויתרת במידה מסוימת על הנוצצות, על הסטאריות.

"מההתחלה עשיתי דברים עם עומק בתיאטרון, אבל נכון שהתחלתי בבום נורא גדול, אחר כך משהו התייצב. נשארתי במקום שנותן לי לעבוד ולהתפתח. עשיתי גם הפסקה מהטלוויזיה".

במכוון?

"הרבה דברים שלקחתי פעם, אני כבר לא רוצה לעשות. תפקידים שלא מספיק מעניינים אותי. אני מעדיף להיות מדויק בבחירות שלי".

זה מתנגש עם הצורך לפרנס משפחה.

"בשביל זה הרמתי את המופע שלי, שמפרנס אותי ואני נאמן לו מבחינה אמנותית. יש לי מפיקה, הכנסה, סיפוק ומשהו שאני מאמין בו".

יש בדברים שלך נימת ביקורת.

"אני רוצה להנגיש את התיאטרון לקהל צעיר".

איך עושים את זה?

"בוחרים חומרים שיכולים לעניין בני 40-30. אם הייתי מעלה את רומיאו ויוליה, למשל, הייתי בוחר שהם יהיו ערבים ויהודייה ממשפחות אדוקות, כי זה הדבר הכי קרוב במציאות שלנו לסיטואציה במחזה".

מעלים את "שיער", "קזבלן" ו"סיפור הפרברים", והאולמות מלאים.

"יש מקום להרים מחזות זמר, אבל זה לבני נוער. אני מדבר על הדור שמעדיף ללכת לקולנוע ולא לבוא לתיאטרון".

קולנוע זול יותר לצריכה.

"זה לא רק המחיר, אלא העובדה שהתיאטרון לצערי נתפס כמיושן. יש ניסיונות מסוימים להתקדם, אבל זה לא מספיק. אני רואה בזה שליחות".

נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, הודיע על סיום תפקידו. אולי מכאן יבוא השינוי שאתה מבקש.

"נעם מוביל עם עמרי ניצן את התיאטרון הכי מצליח בארץ כבר שנים, ושניהם השתבחו עם הוותק. אני מקווה שהמנכ"ל הבא ימשיך את המסורת הנהדרת".

התחלופה הזו יכולה לפגוע בך?

"אני לא חושש. הוכחתי את עצמי במשך השנים ואני מאמין שכל מי שייכנס לתיאטרון ישמח להיעזר בי. אני איש תיאטרון בדמי לפני הכול ואין הרבה כאלה, בטח לא בדור הצעיר".

"הזאבים" יכולה לדבר אל בני הדור הצעיר?

"במקרה הספציפי הזה מדובר במחזה נפלא שכתב הלל מיטלפונקט. משפחה רוויזיוניסטית שנה אחרי המהפך, גרה במושב ופגועה מהיחס הרע לו זכתה במשך שנים מהחברה המפאיניקית מסביב. האב הלך לעולמו והמשפחה נמצאת בשקיעה כלכלית ונפשית. האם, תיקי דיין הפנומנלית, מתדרדרת לאלכוהוליזם, הבן, אלון דהן, מטפל במשק ולא יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיים. ואני חוזר לאזכרת האב אחרי שש שנים באמריקה, שבהן הייתי מרצה בכיר באחת האוניברסיטאות, התחתנתי, ילדתי ילדה, ואחרי שניהלתי רומן עם סטודנטית, איבדתי את העבודה והמשפחה. לפני הנסיעה ייעדו אותי במשפחה לפוליטיקה, ועכשיו, כשאני עם הזנב בין הרגליים, האימא מנצלת את ההזדמנות כדי להפוך אותי לפוליטיקאי ולהחזיר אותי לאהבת נעוריי".

כשאתה נואם, אתה מזכיר קצת את יאיר לפיד.

"לקחתי קצת מיאיר, קצת מביבי. את הדרך שהם מביעים רעיון, הפנייה לקהל. יש דיסוננס בין איך שאני מתפקד במשפחה במחזה, לבין הדמות, הפרסונה הציבורית שלי, כמו שקורה עם לא מעט פוליטיקאים".

אתה יכול להשתלב בפוליטיקה בעתיד?

"לא רואה את עצמי בפוליטיקה, אלא יותר להנהיג דברים במישור האמנותי".

אולי כשר התרבות?

"לא, לא. יותר לפעול מתוך המקום שבו אני נמצא כדי לקדם רעיונות נכונים".

נשמע שהתבגרת ובעיקר שהתמתנת.

"כשיש אישה וילד, סדר העדיפויות משתנה".

יחד עם הכורח לפרנס.

"כסף הוא לא המנוע העיקרי שלי, אבל בוודאי שהוא מאוד חשוב לי. כסף זה אנרגיה שעוברת בין אנשים. אני עסוק עכשיו בכתיבה. אני כותב עיבוד למחזה, כתבתי את המופע שלי, קטעי סטנד-אפ על להיות שחקן, סלב, הורה. גם בימוי יגיע, כי אני מוצא את עצמי עם כל-כך הרבה רעיונות".

אתה עושה גם לא מעט פרסומות.

"עכשיו אני הקול של AIG, זה מסוג הדברים שאני עושה לביתי. פעם בזתי לזה. שחקן בחו"ל שהיה עושה את כמות הדברים שאני עושה, היה כבר מיליונר. בארץ אתה עובד מהבוקר עד הלילה ואתה חי יפה, אבל בקושי".

יש שמועות שהתחזקת בשנים האחרונות. זה לא בא מהבית, אני מניחה, אז מאיפה זה הגיע?

"קצת מוגזם להגיד שהתחזקתי. יש לי חיבה גדולה ליהדות, שהתחזקה בשנים האחרונות. חשוב לי שיהיה קידוש בשישי, אנחנו מדליקים נרות, אני משתדל להניח תפילין. בבית, כשהיינו עושים קידוש, אבא, מולי שפירא (איש הרדיו והתרבות הנצחי מגל"צ), היה עומד עם תחתונים. המסורת חשובה לו, אבל יש בזה משהו שמעבר למסורת בשבילי".

רצון לשלוט במציאות? לקבל אותה?

"אני מתעסק בעניין שמחשבה יוצרת מציאות, כי למוח יש כוח אדיר להשפיע על מה שיקרה. אני עובד המון על לאמן את המוח לייצר את המציאות שאני רוצה. ביהדות, כשאתה מרגיל את עצמך לחשוב שיש כוח גדול שמלווה אותך, זה מחזק את המהלך הזה. אני מתעסק ביהדות בגבולות שלא מפריעים לי למקצוע. אם הייתי דתי, היה לי קושי להיות שחקן".