לשירות התושב הקטן

גם בלי להזכיר את הפעוטות שנשכחו ברכב, שכונות המותאמות למכוניות פוגעות בילדים המתגוררים בהן בדרכים שונות. ד"ר יואב לרמן שלח סטודנטים מאוני' בן גוריון לבחון התאמת ערים בישראל לצרכי תושביהן הצעירים, פעוטות בגיל הרך /

"פעוטות יתעניינו בכל דבר יומיומי, כמו עלים ולכלוך. בניגוד לילדים גדולים יותר, הפעוטות פשוט צריכים מרחב בטוח", אומר ד"ר יואב לרמן, וזו מבחינתו כל תורת התכנון של המרחב הציבורי לגיל הרך, על רגל אחת. "צריך בטיחות לקטנים, סוג המשטח והניקיון חשובים, הרי לא סתם הולכים בסוף לג'ימבורי. אבל צריך לזכור שהם לא אוטונומיים, הם תמיד מלווים במבוגר ולכן צריך שיהיה עניין גם למבוגרים, כלומר שתהיה עגלת קפה, שיהיו אנשים שעוברים. אם תוקעים גינת נוי קטנה בין בניינים, זה לא מתאים בכלל לגיל הזה", הוא מסביר.

בסמסטר האחרון הנחה לרמן את הקורס "תכנון עבור הגיל הרך" במחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במסגרת התואר השני בתכנון עיר ואזור, בשיתוף הקליניקה האורבנית מהאוניברסיטה העברית וקרן ברנרה ון ליר. בשנה הבאה הוא מתכנן להעבירו גם באוניברסיטאות תל אביב והאוניברסיטה העברית.

בקורס התבקשו הסטודנטים לפתח מדד שקושר בין הסביבה העירונית לבין הגיל הרך, ולבחון אותו בשטח.

על רקע המקרים האחרונים של ילדים שנשכחו במכוניות בחום הכבד, עצוב לגלות שהסטודנטים שבדקו את אופן ההגעה למעון (יוסף אלשאפי, תמר וולף) מצאו כי הרוב המכריע של הילדים מגיעים במכונית. למעשה, הסביבה מכוונת את ההורים להגיע לגן ברכב פרטי גם באזורים שבהם המעמד הסוציו-אקונומי אינו גבוה. למשל, במרכז לוד נמצא ששיעור הפעוטות שמגיעים במכונית עולה על 60%.

"ברהט זה כמעט מאה אחוז, כי הסביבה לא בטוחה, וכי הגן רחוק. במקום שיהיו ארבעה גנים קטנים, יש רק אחד והוא באמצע היישוב", מספר לרמן. "גם בלוד ובאר שבע מגיעים באוטו, ואלה מקומות שגרים בהם אנשים שכירים, לא עשירים. יוצא שהעובדה שאנשים נוסעים באוטו לעבודה, מחייבת שגם הילדים יסעו באוטו, מה שגוזר עליהם פחות פעילות ופחות מגע עם החוץ. ילד קטן לא אמור להיות כל כך תלוי ברכב".

מדד העגלה לרחובות עירוניים

מדד אחר מדד יכולת תנועה עם עגלה (אמיר לנטין, איתי בורשטיין, מעין בורק). רחובות 'הליכתיים' (walkable streets) מעודדים ילדים והורים להיות יותר בחוץ, להיות פעילים מבחינה גופנית, יוצרים מפגשים ספונטניים ומפתחים מיומנויות שונות. אך אם הרחוב לא נוח או לא נעים להליכה, נמנעים מללכת בו וכך הילדים וההורים מפסידים את יתרונות הרחוב. הסטודנטים הלכו עם עגלה ברחובות ובדקו את איכות הרחוב, בפרמטרים הבאים: 1. רוחב המדרכה וחסמים (עד כמה ניתן ללכת באופן רצוף על המדרכה עם עגלה); 2. רמפות לעלייה וירידה נוחה מהמדרכה או במקומות שיש בהם מדרגות; 3. טופוגרפיה (עליות וירידות); 4. נגישות עם עגלה לשירותים הנמצאים ברחוב (מכולת, גן ילדים, קופת חולים וכו'); 5. צל ומקומות ישיבה בדרך 6. המצב הפיזי של הדרך (בורות, מהמורות וכד'). והעניקו לרחוב ציון.

מדד אחר בדק נוכחות ילדים בגיל הרך במרחב הציבורי (פידא שחאדה, עבד שחאדה, טל גלעד). הנחת המוצא היתה ש"במרחב חיצוני ניתן לחקור, ללמוד חוקים וסכנות, לקיים מפגשים חברתיים, לפתח מיומנויות קוגניטיביות ועוד". הסטודנטים הצביעו על "חשיבות נוכחות הגיל הרך במרחב הציבורי, כמרכיב לחיזוק הקהילה, חיבור לסביבה ופיתוח זהות למקום, וכן דאגה לבריאות ע"י עידוד הליכה ופעילות".

החוקרים ערכו סקר אינטרנטי בקרב הורים לילדים בגילאי 0-3. השאלון התייחס לנגישות, בטיחות וביטחון ומאפיינים חברתיים. לתוצאות יש משנה תוקף בקיץ: רוב ההורים התלוננו על חוסר תשומת לב לפרטים שהיו הופכים את המרחב לנעים ומעניין, ועל מחסור בצל.

"אקרשטיין לא טוב לפעוטות, כי אי אפשר לזחול עליו ואם נופלים, כואב", אומר לרמן. "וככלל, ילדים קטנים לא צריכים מוקדי עניין מיוחדים כמו מתקנים. עלים וחול זה מספיק. מבחינה זו כיכר הבימה בת"א מעולה - בשעות שאין שמש ישירה - כי הילד לא יכול לברוח ממנה, ולהורים מעניין. היא דווקא לא תוכננה לילדים ואין בה מתקני שעשועים".

אגב עניין להורים ולילדים, כל הגנים נראים אותו דבר.

"זאת משום שהתקנים לגני שעשועים אחידים, ואולי צריך היה לתת יותר גמישות. מנסים לתת יותר הגנה פיזית, ואז הילדים לא לומדים לשמור על עצמם, ובסוף נפצעים יותר. יש כיום שיח תכנוני חזקה על גני שעשועים, ואיך לא להוציא מהם לגמרי את אלמנט הסכנה".

מה גיליתם ברהט ששונה מהצרכים ביישובים יהודיים?

"העיר בנויה על חמולות, לכל אחת שכונה משלה, ותושב מחמולה אחת לא יכול ללכת בשטח של חמולה אחרת. זה מוכיח שוב שאי אפשר לתכנן בשטנץ, אלא צריך לבדוק כל מקום בפני עצמו. להסתכל על מה שאנשים עושים במרחב, ולפי זה לתכנן, וגם לתקן תכנון בהתאם.

"ברהט למשל, לא בטוח שצריך פארק גדול כמו זה שמתוכנן כעת כשטח ציבורי משותף. אולי צריך משהו חצי-ציבורי, לכל חמולה. וזה נכון לעוד חברות בארץ".

מדד אחר בדק את המרחק למועדונית לילדים בסיכון. המשמשות מסגרת לאחר שעות הלימודים. נכון ל-2010 פעלו בארץ כ-1,000 מועדוניות. מסקנת החוקרים (הראל זוהר, אייל חטב) היתה שאם המועדונית מרוחקת יותר מ-500 מטר מאזור המגורים, ייווצר מצב שילד ממשפחת מצוקה ייאלץ לעבור דרך ארוכה לבדו בהליכה או בתחבורה ציבורית, שעולה כסף - או שלא יגיע למועדונית כלל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988