אחי, מה נהיה?

הדילמה הגדולה ביותר של מבקר תרבות נשענת על הידיעה הפשוטה שליצור זה קשה ולשפוט זה קל, ותמיד עולה השאלה כמה אחוז מהביקורת, אם בכלל, צריך להתייחס גם למלאכה ולא רק לתוצאה. יצירה של סדרת טלוויזיה, למשל, היא תהליך מורכב, רב-שלבי, עם אינספור פרטים קטנים שמספיק לא להקפיד באחד מהם כדי להרוס הכול. לכן, בכל פעם שאני ניגש לכתוב סקירה של סדרה שלא אהבתי, אצבעותיי רועדות על המקלדת, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביצירה מקומית. במקרה של "תאג"ד", סדרת מקור של yes, המתארת את המתרחש במרפאה קרבית של גדוד צנחנים, אני דווקא יכול לקבוע בביטחון: מדובר באחת הסדרות הרשלניות שיש היום על המסך.

אמנם יש מקרים, ודאי בז'אנר הדרמה היומית, שבהם אווירה חפיפניקית נותנת קסם מסוים לסיפור, ולכן היא נסלחת. אבל במקרה של תאג"ד, היא יוצרת בעיקר בלבול, בעיות אמינות, חוסר הזדהות, ריחוק, ובשורה התחתונה - שעמום. התסריט של ציון רובין (המבוסס על חוויותיו כחובש-גדודי) מלא בכל-כך הרבה אי-דיוקים, פערי מידע, קיצורי דרך ותזמון לקוי, שכל ניסיון לבנות סיפור מסגרת קוהרנטי, או ניסיון להבין את ציר הזמן שעליו פועלת העלילה, או את הרקע, או אפילו את הלוקיישן - עולה בתוהו. אדרבא, כל פרטי מידע חדשים המושלכים אל עבר הצופים רק מוסיפים לבלבול, גם בגלל התוכן, אבל בעיקר כי הם נזרקים לחלל האוויר בנקודות זמן לא מתאימות.

הראשונים שסובלים הם השחקנים, ובראשם תומר קאפון (שחקן מבטיח שזכה לאחרונה בפרס אופיר) כחוג"ד שרמנטי וקשוח, מצטיין וזרקן, מסור ומרדן, ופחות או יותר ההגדרה של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה; ודניאל גל (שהוכיחה כישרון בפרויקטים קודמים בטלוויזיה ועל במת תיאטרון החאן), כפראמדיקית החדשה שמגיעה לתאג"ד. קחו למשל את שיטת בניית הדמות של אגדת בית הספר למשחק אוטה האגן - 9 שאלות שבאמצעותן השחקן/ית אמורים להבין את הדמות (מי אני? היכן אני נמצא? באיזו תקופה/שנה/עונה אני נמצא, ומהו פרק הזמן שבו העלילה מתרחשת? מהם הפרטים שמקיפים אותי? וכן הלאה). בתאג"ד חסרים כל-כך הרבה פרטים חשובים, כך שלא ניתן לבסס את הדמות באופן מעמיק ואמין. ואם תהיתם מה עומד מאחורי הקלישאה "דמויות פלקטיות" שבה מבקרים מרבים להשתמש - זו הכוונה.

קורבן נוסף הוא הצילום, שניכר בכמה רגעים בודדים שיש לו שאיפות וגם כישרון, אבל נאלץ לפצות על חוסר הרצון של התסריט להתחייב על לוקיישן ברור. כך קורה שרוב הסצנות סגורות בפריימים קלסטרופוביים - וגם כשכבר רואים נוף או תפאורה קצת יותר רחבה, ההפקה נראית דלה והבלבול מתעצם (זה בסדר לעשות ויתורים מסיבות תקציביות ולפצות על כך באמצעים קריאטיביים - במקרים מסוימים זה אפילו משביח את היצירה - אבל זה לא מה שקרה כאן).

ולסיכום, רעיון לסדרה יכול להישמע מצוין באירועי פיצ'ינג, אבל דרושים יוצרים חסרי פשרות שיצליחו למנוע ממנו מלהתפזר בתוך בליל הפרטים. ממש כמו חובש שיודע לשמור על טיפול רפואי מקצועי גם בתוך הכאוס, כי זה מה שמציל חיים (וסדרות טלוויזיה).