הלו, זה גשר?

תארו לעצמכם שאתם מגיעים לקאמפ-נואו, אצטדיון הבית של ברצלונה, במטרה לצפות בקבוצה במשחק ליגת האלופות. משהו כמו מאה אלף ביציעים, אווירה מחשמלת, ואז במקום ליאו מסי, אינייסטה וניימאר, עולות על הדשא המטופח מכבי פתח תקווה והפועל חיפה. עכשיו, יכול להיות שזה יתפתח ליופי של משחק, אבל זו לא הבמה בשבילו, ובטח שלא אותה הליגה.

ובמעבר חד ליפו ולאולם נגה של גשר: ההצגה "תל חורף", קומדיית מצבים רומנטית שעולה שם בימים אלה, הייתה יכולה בהחלט להתקבל בהבנה ואפילו לעורר אמפתיה על במה התואמת את מידותיה. למשל בצוותא, למשל בהאנגר של גשר, שהעלה בעבר הפקות דומות (הצגות כמו "איי לאב יו לנצח אבל", "אחד אחת" ו"החיים בשלוש גרסאות"). אבל בנגה? באולם של 850 איש, שבאים לראות "הצגה של גשר"? לא רק שזה לא מתאים, זה מביך. גול עצמי, אם להישאר בטרמינולוגיית הכדורגל, ליוצרי "תל חורף" עצמם, ובראשם הבמאי מיכאל קרמנקו, שהוא גם התפאורן הראשי והמבריק של התיאטרון, שבסיטואציה הזאת אין להם שום סיכוי להצליח, גם אם המחזה היה השנון והקולח שבמחזות - והוא לא.

אבל גרוע מכך, גול עצמי של מנהלי התיאטרון לנה קריינדלין ויבגני אריה לקהל שלהם, שאותו הם מטפחים כבר 25 שנה ומרגילים אותו לשאוף לתיאטרון אחר - נועז, עשיר ומלא דמיון. הן בהצגות הדגל שלהם, ודוגמאות יש למכביר, והן בהצגות הקטנות יותר, שתמיד-תמיד שומרות על המושג החמקמק של זהות ושל בידול. וגם כאן יש דוגמאות לרוב, כולל הצגות עכשוויות כמו "חוות החיות", "מר ורטיגו", "קדוש מעונה" או "טרוריזם" שביים קרמנקו לפני שנתיים בהאנגר. אף אחת מהן לא איזו מאסטר-פיס, אבל כולן הצגות שניכר שעברו את מסננת הערך המוסף של גשר.

"תל חורף", המבוססת על "Almost, Main" מ-2004 של השחקן והמחזאי האמריקאי ג'ון קריאני, לא עומדת בקריטריון הזה. כבר מעצם האדפטציה המלאכותית שלה לתל אביב המושלגת כביכול, של עשור מהיום, היא מבטיחה משהו ולא מקיימת. הוא מבטיחה שתל אביב תהיה נוכחת בה, בזמן שהיא לא, אז בשביל מה להבטיח? מדובר במחזה המורכב מאפיזודות של זוגיות. עשרה דיאלוגים מן העיר הגדולה והמנוכרת - כל עיר גדולה ומנוכרת - אז למה לקשקש על זה שאנחנו בתל אביב של 2025 או משהו כזה, וששלג בחוץ? ובקיץ, בסתיו, באביב וסתם בחורף ישראלי, היא לא די מנוכרת?

ויש גם צד חיובי, והוא הביצוע של השחקנים הצעירים, כרמל קנדל, נועה הר-ציון, אלדד פריבס, עידו מוסרי ודור מיכאלי, שמקבלים את ההזדמנות. אומר שוב, כי זה זועק, שאפשר היה להעריך אותו הרבה יותר באולם אינטימי, אבל גם כך יש מאמץ ויש משחק ויש כישרון, ויש קטעים חביבים יותר ופחות. המוצלח שבהם הוא הקטע "תחזיר את זה", שמספק הברקה הן ברמת המחזה והן ברמת התפאורה (היפה, שגם עליה קרמנקו כמובן), עם אישה ש"מחזירה" לבן הזוג שלה את כל האהבה שנתן לה בבלוני ענק מלאים אוויר, כי הוא לא בשל לנישואים. הוא מצדו מגיש לה שקית קטנה ובה טבעת, כי רק לשם הוא מסוגל לדחוס את אהבתו אליה. היא נמסה, מתקתקת מיד סלפי של הורסת מאורסת בשביל לשלוח לחברות - וזה חמוד ואפילו פיוטי. והנה נמצאה נקודת אור בערב חורפי לא מרשים זה.