כן, זה קורה: עולם העבודה מאמץ טקטיקות נשיות

הטור הזה נכתב בארה"ב, בקליפורניה, בימים הטעונים שאחרי הבחירות. מחוץ למלון הפגנה שכוללת יריות וגז מדמיע- דבר לא מוכר, לפחות לא באזורים האלה. קליפורניה, שאילו הייתה מדינה עצמאית הייתה הכלכלה השישית בגודלה בעולם, לא הצביע לטראמפ. במכתב שפרסמו כאן נציגי בית המחוקקים למחרת הבחירות הם מצהירים: "כשטראמפ זכה בבחירות הוא לא שינה את הערכים שלנו. אמריקה גדולה מאדם או מפלגה. קליפורניה לא הייתה חלק מהאומה כשהיא נולדה, אבל היא ללא ספק שומרת העתיד שלה".

אבל בשיח החברתי הגדוש על הבחירות, תפס אותי דווקא פוסט שהעלתה מישהי בשם דבי, שכתבה כי הילארי קלינטון היא אישה מוכשרת, מנוסה, שהייתה מרחק פסיעה מהכיסא הנחשק אבל לא הצליחה לעורר את ההתרגשות של אישה ראשונה כנשיאת העולם החופשי, כי היא אישה ששיחקה במגרש גברי כמו גבר במקום כמו אישה. להבדיל ממישל אובמה, שמביאה נשיות ורכות ממקום עוצמתי ומחובר לאמת פנימית, הילארי מביאה ריחוק, נוקשות, משחק גברי.

בעולם העבודה מתמודדים זה שנים ארוכות עם הסוגיה הזאת של התנהלות תלוית מגדר. אז זה לא טור על אפליה וגם לא על פמיניזם, אלא על יכולות תלויות מגדר, וכן, יש דבר כזה.

נשים וגברים שונים בגישה, באופן שהם מניעים תהליכים, ב"אוטומטים" שמפעילים אותם, בתפיסה החברתית ובתפיסה של מה נכון ומקובל בעולם העבודה. השוני הזה נובע מההיסטוריה של עולם העבודה, שצמח מעבודה בשדות, מצבאות, ממוסדות דת ושלטון שמטרתם הייתה להביא אנשים זרים לחבור יחד לעשייה. האנשים האלה היו גברים. הנשים יוצגו על ידי האלות, אמא אדמה, הטבע. נשים ייצגו בתרבות את מחזור החיים, בעוד שהגברים ניסו לשלוט בו. רק במאה השנים האחרונות נשים הן בעלות זכות הצבעה וחלק ממעגל העבודה, מעבר לכוח עזר לגברים. במעגל הזה, אופן ההתנהלות, האופן שבו עובד נמדד, הגדרת ההצלחה, הפוטנציאל והיכולות - כל אלה הוכתבו בידי גברים. נשים למדו מהר מאוד שכדי להצליח בעולם הזה עליהן להתאים את עצמן, כלומר לפתח התנהגויות גבריות התואמות את מה שמצופה בעולם העבודה. אפילו הרעיון בספר Lean In הפופולרי של שריל סנדברג, שכבר הפך למונח, אומר: אם את רוצה לשחק במגרש הזה, את צריכה לעשות מה שצריך לעשות. רק שגם זה לא ממש עוזר לנפץ את תקרת הזכוכית.

אחת התופעות שמדברים עליהן היום היא ה-Backlash Effect, המתייחסת לנשים או לגברים שאינם פועלים בעולם העבודה על פי מה שמצופה מהמגדר שלהם. לדוגמה, האופן שבו נשים מבטאות תחרותיות, שאפתנות, מצוינות, שונה מהאופן שבו גברים עושים זאת ומהאופן שעולם העבודה הורגל בו. ידוע למשל שנשים מחכות שיציעו להן תפקיד בעוד גברים מציעים את עצמם, וכשבר מוצע תפקיד - נשים ישקלו את הכישורים שעדיין חסרים להן בעוד שגברים יאמרו מיד שהם יכולים לבצע אותו, גם אם חסרים להם הכישורים (אלה הכללות כמובן, אבל נושא המגדר כולו עוסק בהכללות, ואנחנו יודעים שיש דבר כזה התנהגויות טיפוסיות לנשים ולגברים). ואז, כשאישה פועלת באופן שאינו תואם את המגדר שלה, למשל הולכת אחרי התפקידים ואומרת שהיא יכולה לעשות אותם גם כשחסרים לה כישורים, נוצרת תגובה שלילית כלפיה. זה מה שנקרא תופעת ה-Backlash .

להפעיל ולכבות תכונות

מחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד הראה שבעולם העסקי, נשים שהן אגרסיביות, אסרטיביות ובעלות ביטחון עצמי מצליחות בתנאי שהן יודעות להפעיל ולכבות תכונות אלה בהתאם לתנאים חברתיים. במילים אחרות, היכולת להגמיש את ההתנהגות, לדעת להיות "גברית" במקומות מסוימים ו"נשית" במקומות אחרים, היא שעוזרת לנשים מצליחות להתקדם. נשים שעושות זאת מצליחות אפילו יותר מגברים.

הסיבה לכך היא שמשהו קורה היום בעולם העבודה: הסקרים מצביעים על החשיבות הגוברת שעובדים מייחסים לפיתוח אישי; ישנו שיח על קבלת החלטות באופן שיתופי וניסיונות לשנות מבנים היררכיים למבנים רשתיים; מדברים יותר ויותר על ערכים במקום העבודה, על עשייה חברתית ולא רק למען רווחים. כל אלה מרמזים על כך שעולם העבודה רוצה להבנות בתוכו מאפיינים נשיים.

דוח מרסר, שכותרתו "כשנשים ישגשגו", בוחן איך ישתמשו חברות בתכונות המיוחסות לנשים, כמו גמישות ויכולת התאמה לסיטואציה (39% מייחסים זאת לנשים ורק 20% לגברים), ניהול משתף (43% מייחסים זאת לנשים ורק 20% לגברים) ואינטליגנציה רגשית (24% מייחסים זאת לנשים ורק 5% לגברים). בעולם העבודה החדש צריך להשתמש באסטרטגיות בעלות מאפיינים נשיים כדי ליצור את התנאים המאפשרים לעובדים להביא את עצמם לידי ביטוי, לעשות, לשתף פעולה. והסביבה מגיבה. ראו לדוגמה את תנועת "הקפיטליזם הקשוב", תנועה של ארגונים המגדירים את מרכז העשייה שלהם לא רק רווח לבעלי המניות אלא הצלחת כל בעלי העניין ועשייה משמעותית עבור החברה והעולם. זו תנועה שמשלבת את הגברי והנשי, היא מסיטה את המערכת ואת השיח הדומיננטיים לכיוונים חדשים.

השינוי צריך לבוא הן מצד המערכת והן מצד המשתתפים בה. נשים בעולם העבודה הגיעו לאן שיכלו בכלים גבריים, אבל לשם כך הן היו צריכות לשחות נגד הזרם. השיטה הזאת לא תביא אותנו אל השלב הבא. בספר Lean In סנדברג אומרת לנו לעשות עוד מאותו דבר, וזה בעצם לא לעשות את מה שנשים עושות באופן טבעי הכי טוב ומה שכנראה נדרש וחסר בעולם העבודה החדש. השאלה היא לא כיצד לעבוד בתוך המערכת אלא כיצד לעצב אותה מחדש, כדי שהכלים הגבריים לא יהיו היחידים בה. זה אומר יצירת מערכת המתייחסת לפרט בעולם העבודה, לאיכות החיים, לחיבור הפנימי.

אפשר כבר להניח שבעולם העבודה המתפתח נשים יוכלו להתקדם דווקא בגלל השימוש באסטרטגיות נשיות כדי לגרום לדברים לקרות. אבל השינוי תלוי גם ביכולת של המערכת לזהות את זה כשזה קורה, להפוך את זה לחלק מהנורמלי החדש. היום, בעולם העבודה, המערכת מסתכלת רק על הסימנים הגבריים ולכן עשייה של נשים לא תמיד מזוהה כעשייה. לדוגמה, אישה בעמדה בכירה שמצליחה לגדל עובדים מצליחים ולקדם אותם עושה שימוש ביכולות מנהיגות, אבל לעתים גברים עשויים לראות רק את התוצאה ולא לזהות את הגורם לה, להניח שהיא לא קשורה למנהלת שעומדת בראש הפעילות.

כדי שזה ישתנה, אנחנו צריכות לומר את זה בקול, לספר על מה שאנחנו עושות כדי לעזור למערכת לראות זאת; ולהאמין שזה לא מחוסר רצון, אפילו לא בגלל אפליה, אלא פשוט בגלל מערכת שמורגלת לראות דברים מסוימים; ולקוות שכל זה כבר משתנה.

■ הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com

 שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בישראל