לעומק התודעה

באביב 1980 נפגש הבמאי האגדי סטנלי קובריק עם הסופר מייקל הר והציע לו לשתף פעולה בסרט מלחמה. הר היה מופתע, מפני שקובריק היה ידוע כבמאי שלא אוהב לחזור על אותו ז'אנר פעמיים, והזכיר לבן שיחו שכבר עשה סרט מלחמה - "נתיבי התהילה". "זה היה סרט אנטי-מלחמה", השיב קובריק, "הפעם אני רוצה לעשות סרט מלחמה". הכוונה הייתה לסרט שיתאר את הקרבות במבט האובייקטיבי ביותר האפשרי, בלי שיפוטיות, בלי מסרים, בלי פוליטיקה, והתוצאה הייתה "Full Metal Jacket" מהפך הקרביים.

"נשות המאה ה-20" הוא סרט תקופתי באותה מידה ש"פול מטאל ג'אקט" הוא סרט מלחמה. הוא אמנם מתייחס לתקופה מאוד ספציפית - שנת 1979 בארצות הברית - אבל במהות שלו יש ניסיון לבטא את מושג התקופתיות בצורתו הטהורה ביותר, בלי לשפוט, בלי לנסות להעביר מסר כלשהו על התקופה ההיא או להשוות אותה להווה, בלי יומרה ללמד איזשהו לקח היסטורי. זה פשוט מה שזה.

כיאה ליצירה המתארת תופעה באופן טהור, "נשות המאה העשרים" הוא נטול עלילה של ממש ועלול היה לקרוס תחת היומרה האמנותית; אבל תסריט ובימוי רגישים של מייק מילס ("בגינרס"), שיוצרים מרחב ועומק שבתוכם הדמויות (והשחקניות שמגלמות אותן) יכולות להתפתח - מעניקים לסרט כנות ורגישות והופכים אותו לחוויה קולנועית מתגמלת.

סיפור המסגרת הוא פשוט למדי, וגם נשאר כזה לאורך הסרט: דורתיאה (אנט בנינג), אם חד-הורית, חיה בבית ענק עם בנה המתבגר ג'יימי (לוקאס ג'ייד זומאן), עם שני דיירים, אבי ו-וויליאם (גרטה גרוויג ובלי קרודאפ) ועם בת השכנים ג'ולי (אל פנינג), חברת ילדות של ג'יימי, שפחות או יותר גרה אצלם בבית. כאישה עצמאית, חזקה ודעתנית, דורתיאה מודאגת מהעובדה שבחייו של ג'יימי אין דמות גברית, אבל גם לא מוכנה שיגדל בצלה של איזו דמות-אב גנרית. ולכן, היא מבקשת משתי הנשים הצעירות, אבי וג'ולי, להיות נוכחות יותר בחייו של הנער.

באמצעות הקו הזה, הצופים נחשפים לשלוש הנשים כתוצר של התקופות שבהן נולדו וחיו: דורתיאה, ילידת שנות השפל הגדול, גדלה בין מלחמת העולם למלחמה הקרה וחוותה את התהפוכות שעברו על אמריקה עד 1979; אבי, ילידת שנות ה-50, התעצבה בתקופת המהפכה המינית של הסיקסטיז; וג'ולי, בת דורו של ג'יימי, נולדה אל תוך אמריקה של מלחמת וייטנאם והתבגרה בתקופה שבה האמון בממשל הלך ואבד, עד לשיא של פרשת ווטרגייט.

על אף שדמותו של ג'יימי עגולה ועמוקה דיה, נדמה שהוא משמש כמעין צינור לתיווך חוויותיהן של הנשים בסרט, ואפשר להגיד של נשים בכלל, לאורך ציר הזמן העצום (משנות ה-30 עד שנות ה-80) ואף מעבר לו.

לאור המשחק המצוין של שלוש השחקניות הראשיות, מאכזב היה להיווכח שהמועמדות היחידה שניתנה לסרט באוסקר הייתה רק לתסריט הראוי של מילס (שלא זכה). יחד עם זאת, מרגש לגלות שבנינג זכתה בכמה פרסים על התפקיד. אחד מהם, מטעם "ברית עיתונאיות הקולנוע", ניתן לה בקטגוריה מעניינת למדי - "פרס השחקנית שנלחמה בתופעת האייג'יזם" (אייג'יזם, אפליה על בסיס גיל, בעיקר של נשים, היא תופעה מכוערת ידועה בכלל, ועל אחת כמה וכמה בהוליווד).

כל אלה, יחד עם צילום עשיר ופסקול כמו שרק בסוף הסבנטיז ידעו לעשות, מפצים על העובדה שב"נשות המאה ה-20" לא באמת קורה משהו מעניין מבחינה סיפורית, והופכים אותו להרהור פואטי נוגה על זמן, התבגרות ותודעה קולקטיבית.