לנרמל את לוין

אילן רונן מנסה לפרוץ את גבולות קהל מכורי חנוך לוין עם ביצוע קומוניקטיבי, אבל גם סטרילי למדי ל"קרום"

גם היום, כשהמטוטלת נעה בחדות מעידן של תקינות פוליטית מסרסת, לעידן מוקצן של בוז ושיימינג, מחזה כמו "קרום", שכתב חנוך לוין ב-1975, מצליח לטלטל את עור התוף. אין בו שום פילטרים - לא ביחס של האדם אל זולתו, אבל חשוב מכך, גם לא ביחס של האדם אל עצמו. זה גם המקום שבו טמון ההבדל המהותי בין הבוטות של לוין, שנולדה כאמצעי לשרת אידיאל של קילוף והפשטה מתדמיות, ובין מה שנתפס כיום כ"דיבור דוגרי" כמטרה בפני עצמה; שדובריו, רובם ככולם, באים עם אפס ביקורת עצמית. הווה אומר, חכמים גדולים על האחר, הקטן, החלש והמוחלש, בעוד שאצל לוין לאף דמות אין חסינות. הדמויות שלו, גיבורים ואנטי גיבורים גם יחד, כמו מזריקות סם של אמת היישר לוורידים, ועכשיו בואו נפצח ב"עלילות". קחו למשל את דולצ'ה חובב המתוקים (ערן שראל), שיכול להטיח באשתו פליציה (שרה פון שוורצה) ש"איזו אישה גסה ומסריחה שאני קיבלתי. חשבתי שתמותי במשך הזמן! טעיתי!". אבל גם להעיד על חוסר הסיפוק התמידי שמכרסם בו: "אני משתגע. אצלי, או שאני רעב או שאני שבע. בסוף אני אמות".

על-פי רוב, הדרך הזאת שהתווה לוין, שהחל כסאטיריקן, ו"קרום" הוא ממחזותיו הראשונים - יודעת לקחת את הצופה לאיזו מין נסיעה מזגזגת בין הנתיב הקומי לזה הדרמטי, כאשר הקומי הוא שעוזר לדרמטי לחדור את מנהרות התודעה. הדרך הזאת יודעת להקצין דימויים - מדימויי הגוף ועד לרזולוציית שמות הדמויות שנבחרו בדקדקנות כירורגית (תוגתי, טרודה, צוויצי, שקיטא וכו'), אבל לא אחת היא גם הופכת למעטפת אקזוטית שעלולה להאפיל על המהות. מעין נשף תחפושות גס ושואב פוקוס, שהפך עם השנים לכזה שנועד ל"מכורי לוין", אבל פחות לכל השאר, שהבוטות הזאת חורה להם.

על הפער הזה, נדמה כי הבמאי אילן רונן גמר אומר לגשר, או שמה נאמר "לנרמל", בגרסתו ל"קרום" שעולה בקאמרי. המילים אומנם מילותיו של לוין, וגם סיפורו של קרום (אודי רוטשילד), אותו צעיר ששב לישראל ובאמתחתו רק מזוודה עם לבנים, אחרי שלא הצליח בחוצלארץ. ושל אמו הפולנייה (ענת וקסמן) שרק ממתינה לבשורה, לחתונה, לנכד. ושל טרודה (דנה מיינרט), אותה צעירה שמחממת את מיטתה עם תכטיך (ערן מור), אבל ניאותה לקריאתו של קרום כשהוא רק חפץ בה. ושל תוגתי (אלון דהן) שעדיין מתלבט מתי עדיף להתאמן, בבוקר ובערב ובינתיים משמין ולא מנחת. ושל דופה (כנרת לימוני) שכל-כך לבד, שגם תוגתי מספיק לה. אבל הדרך של רונן לגשת לכך היא של צמצום השפה התיאטרלית הלווינית, משל הייתה זו הצגה "רגילה", עם צעירים בורגנים שנראים כמוני-כמוך, וגם להם יש אימהות טרחניות ושכנים חטטניים - ואולי כך, לפנות גם אל מי שאינם נמנים עם המכורים למיתוס.

לכשעצמי, שנהנה מנשף המסכות הלוויני, יש בגרסה הזאת שרקח רונן משהו סטרילי ומאופק מדי, עם דמויות כמו קרום, טרודה ותכטיך שלא משדרות די פגיעות או נאמר "דפיקות". בדמויות שזה כן קורה והלוויניות מתפרצת החוצה, זה נהדר: כמו בקטעים של דולצ'ה ופליציה (שראל ופון שוורצה); או של תוגתי ודופה (דהן ולימוני). וישנו גם המאהב האיטלקי ברתולדו, בגילומו של גיא מסיקה, שכמו עם דמות הנהג הערבי ב"אישה בורחת מבשורה", גם כאן יודע לגנוב את ההצגה.

כה כתב לוין

כמה פנינים מתוך "קרום"

קרום לתוגתי:

"בדבר אחד אתה מוכרח להודות, שהצלחתי עד היום, למרות כל הבטלנות שלי: לא להתחתן. כי להתחתן ולהוליד ילדים פה, בשכונה הזאת, עם משכורת של פקיד, זה סוף כל החלומות. תביט איך נראים פה כולם. בושה. לא. לא אני"

טרודה לדופה, על תוגתי:

"הוא מכוער. מאוד. עד כדי כך שזה מפסיק לשחק תפקיד. אם תמצאי בו איזה קסם, תהיי הראשונה. אם תמצאי בו עליזות, תהיי הראשונה. חלק מהזמן הוא חולה. בשארית הזמן נדמה לו שהוא חולה. פיז'מה, רצית פיז'מה, יש לך"

פליציה לאמו של קרום:

"נכון שהוא נסע. למרות שכולם נוסעים היום. מה זה לנסוע? מטוס לוקח ומטוס מחזיר. אבל לא חשוב, הוא נסע. אלא מה, השאלה היא אחרת, השאלה היא, האם אדם נוסע לקראת משהו? האם הוא בכלל מתקדם למשהו, האם הוא בונה משהו?"

קרום לטרודה:

"טוב, נמאס לי, אני אתחתן איתך, אבל אומר לך בגילוי-לב כדי שהכול יהיה מונח על השולחן: מעל לכל נחוץ לי שקט. את יודעת מי אני ומה יש לי, ואני יודע מי את ומה יש לך. אני לא רוצה שתהיה בינינו רכות מיותרת"

ד"ר שיבויגן לקרום:

"תקווה אחת בכל זאת יש. קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה גם רפה מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שקט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו"