תופעה חדשה בשוק העבודה: במה אתם עובדים בדיוק?

זו תופעה חדשה בעולם העבודה: הקושי של אנשים להציג את עצמם בהקשר המקצועי. פאנל אחר פאנל, בכנסים שונים, רואים את ההבדל בין אלה שיודעים להגדיר בשפת העבר את זהותם המקצועית או את תפקידם לבין אלה המחזיקים בתיק קריירה המורכב מעיסוקים שונים ומתקשים להציג את עצמם. לרוב הם ישתמשו בצירוף המילים "עוסק ב...". ליאור פרנקל, בן 30 ומשהו שכתב את הספר "אני רוצה הכול" על מסע קריירה בעולם החדש, הוא דוגמה למי שתיק הקריירה שלו מורכב מכמה עולמות משמעותיים ומצליחים, אבל כפי שהוא אומר, אמא שלו עדיין שואלת אותו "מה אתה עושה בעצם?" והוא מודה שאת מה שהוא עושה אי אפשר לתאר בשתי מילים. חלק מהקושי בהגדרה נובע גם מהקווים המיטשטשים בין עיסוק חובב לעבודה ומקצוע. לדוגמה, מתי מי שכותב יכול להצהיר שהוא סופר? לכמה אנשים צריך לעזור כדי להיחשב יועץ או מומחה?

נתחיל בהגדרות של פעם. "תחביב", על פי ויקיפדיה, הוא פעילות הנעשית בשעות הפנאי מתוך רצון והנאה. העיסוק בו אינו למטרות רווח. "מקצוע", לעומת זאת, הוא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו. הוא דורש הכשרה מקצועית נרחבת. "עיסוק" הוא פעילות של אדם לפרנסתו, גם כזו שאינה דורשת הכשרה מקצועית. במילים אחרות, על פי ההגדרה ההבדל הוא רק בכסף, או ליתר דיוק בפרנסה.

יצאתי אל הרשת שלי לבדוק אם גם אנשי העבודה החדשים מרגישים שפרנסה היא הקריטריון המבדיל בין תחביב לעיסוק מקצועי; לשאול אם נכונה הטענה שאם אנחנו מרוויחים כסף אז זו עבודה ואם לא אז הפעילות שלנו היא תחביב. הרשת לא הכזיבה והעלתה שאלה משלה בנוגע לסופרים ואמנים, שרבים מהם אינם מרוויחים אפילו שכר מינימום מהיצירה שלהם. אם אתה לא מתפרנס מכתיבה בלבד, האם זה אומר שאינך סופר? סופרים ואמנים רבים נאלצו עם השנים לפתח "תיק קריירה" המשלב כמה עיסוקים במקביל, אבל זה לא מונע מהם את הזכות להגדיר את עצמם סופרים או אמנים. בעולם של היום אפשר בהחלט להיות מקצועי בלי לקבל תשלום.

יש כאן הקבלה מעניינת לעולם הסטארט-אפים. אנשי טכנולוגיה מבלים שעות ואפילו חודשים ארוכים בניסיון לפתח רעיון חדשני ואף אחד לא חושד בהם שהם עסוקים בתחביב. לדעת אנשי העבודה החדשים, בקריטריון של הכנסה, ההבדל הוא לא הפרנסה עצמה כי אם כוונת הפרנסה. אם העיסוק מכוון להתפרנס, הרי שהוא עבודה, גם אם הוא לא מניב פרנסה בטווח הקצר.

האם גם היקף העשייה הוא מבחן למקצועיות? לדוגמה סופר, האם הוא סופר אם אף אחד לא קורא אותו? היום לכותבי רשת יכולה להיות תפוצה גדולה הרבה יותר מאשר למי שמוציא ספרים, אז מי בעל המקצוע כאן? ואם לא הכמות, אולי האיכות, היכולת להשפיע? הדבר הברור בשיח הזה הוא שבעולם של תיקי קריירה אנחנו זקוקים למדדים חדשים בהגדרה של מקצועיות ועיסוק.

אולי הגיע הזמן להגדיר את ההבדל בין תחביב לעיסוק דווקא סביב ההתייחסות שלנו לעניין. עיסוק חובב עשוי להיות מעניין מאוד ומתגמל, בעוד שהתמסרות לעיסוק ברמה מקצועית עשויה לדרוש עבודה קשה ופשרות. מומחיות אינה קשורה בשאלה אם משלמים לכם על העבודה וגם לא להיקף הקהל. מה שמבחין בין מי שמשחק במגרש כלשהו לבין מי שעוסק בו הוא המחויבות - המחויבות לסיים את מה שאתם עובדים עליו, בלי קשר למחסומים הניצבים בדרך ולמספר הפעמים שתיאלצו לנסות שוב; המחויבות להיות הכי טובים שאתם יכולים להיות, גם אם זה אומר לקבל עזרה מאחרים בדרך לעלות שלב נוסף; המחויבות לעבור מפרויקט אחד לאחר ולזה שאחריו ולעשות הכי טוב שאתם יכולים. יש מי שקורא לזה GRIT, מילה שאין לה תרגום טוב לעברית, תחשבו על "לחרוק שיניים".

המונח הזה הגיע אל מרכז השיח באמצעות הרצאת TED של אנג'לה דוקוורת', שזכתה ליותר מ-11 מיליון צפיות, והספר שיצא בעקבותיה, GRIT (תורגם לעברית בהוצאת מטר). דוקוורת' יצאה למסע שלה לאחר שהבינה כמורה שההבדל בין התלמידים הטובים ביותר לגרועים ביותר לא היו ביכולות הקוגניטיביות או החברתיות אלא במוטיבציה ללמוד ובהתמדה שנובעת ממנה. היא מגדירה GRIT כתשוקה והתמדה למטרות ארוכות טווח, כושר עמידה, היכולת לדבוק בעתיד שלכם כל יום מחדש, לא רק שבוע או חודש, אלא שנים, ולעבוד ממש קשה כדי לממש אותו. GRIT היא ריצה למרחקים ארוכים.

איך עושים את זה? לפעמים זה קל יותר, לפעמים קשה, אבל היכולת להתמיד תלויה כנראה בגישה שלכם למשאבים הפנימיים וביכולתכם להצית אותם ולשלוט בהם. יש לה כמה טיפים איך לעשות זאת:

חריצות: שאיפה להשיג יעדים, שתדרבן אתכם לעבוד ללא לאות, לנסות לעשות הכי טוב שאפשר, לסיים מה שהתחלתם. במילים אחרות, להתחייב להגיע למדליית הזהב ולא רק לאימונים.

תכלית: לעשייה שלכם צריכה להיות תכלית כי מטרות לטווח ארוך הן מסגרת שנותנת לנו סיבה להמשיך להתאמץ והן מטפחות מכוונות, תשוקה, סיבולת, אומץ ו-GRIT. בספר Outliers ("מצוינים" בתרגום לעברת של כנרת זמורה ביתן) עוסק המחבר מלקולם גלדוול בשאלה למה אנשים מסוימים מצליחים יותר מאחרים וגם הוא מדגיש את נושא המחויבות, שכוללת המון שעות אימון, 10,000 ליתר דיוק. השקעה של כ-20 שעות בשבוע על פני עשור מסמנת את ההבדל בין מי שעושה לבין מי שגם מצליח.

אומץ: או ליתר דיוק, היכולת לנהל את הפחד מכישלון, לא לפחד ממנו, לקבל אותו כחלק מהתהליך. החדשות הטובות הן שאפשר לאמן את השריר הזה. תתחילו במשפט של אלינור רוזבלט: "תעשו דברים שאתם לא יכולים לעשות", והשריר הזה יתחזק. הכישלונות יגיעו ואתם צריכים לקבל אותם כהזדמנות ללמידה, לשיפור, ואז לקום ולהמשיך הלאה.

זמן: זמן להשקיע את עצמכם באימון, במטרה, בהתפתחות לאחר כישלונות. כשאתם עוסקים במשהו שמעניין אתכם, משהו שאתם נהנים להתאמן עליו, לקבל עליו משוב, ללמוד, יש סיכוי גדול יותר שתפנו את הזמן כדי להמשיך ולצעוד קדימה.

במסע הזה לא מחפשים שלמות אלא דווקא מצוינות, ולא מדובר באותו דבר. "שלמות" אינה מתפשרת, אינה סולחת, אינה גמישה ובמקרים רבים היא האידיאל של מישהו אחר. "מצוינות", לעומתה, היא גישה ולא תוצאה, היא מאפשרת לקבל את הכישלונות שבדרך, נותנת מקום לאכזבה וללמידה, ומסמנת לנו את הצורך להתקדם גם אם התוצאה אינה מושלמת. וזה בדיוק מה שצריך בעולם העבודה החדש, שיש בו יותר קריירות בעולמות שאינם מוגדרים כמקצוע, יותר מקום למודלים שלא היו קיימים בעבר. לכן רק אתם יכולים להחליט אם העיסוק שלכם הוא תחביב או מקצוע ולפעול בהתאם.

*** הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com