פארק בהפרטה: כך הרשויות מפקיעות את השטחים הציבוריים

העלויות הכבדות של תחזוקת הגינות והמחסור בשטחים פתוחים גורמים לעיריות להגמיש את הכללים ■ למה לא להוסיף בית קפה בגינה השכונתית? "אנחנו תקועים עם מנטרות תכנוניות מיושנות"

שטח ירוק בין כבישים / צילום: מירב מורן
שטח ירוק בין כבישים / צילום: מירב מורן

בשנים האחרונות מתרחש שינוי הדרגתי בגישת הרשויות המקומיות לפארקים ולגנים העירוניים. אם עד לפני כמה שנים ראו בהם איים של טבע מלאכותי ומנותק, הרי שעתה הם מוגדרים כמרחבים ציבוריים מולטי פונקציונליים.

במקביל, יש יותר ויותר סימנים להפרטת מרחב השצ"פ - שטח ציבורי פתוח. זה מתחיל בהעברת האחריות לתכנון, להקמה ולתחזוקה של השטח הציבורי ליזם פרטי - ומסתיים בנוכחות הפיזית של גופים מסחריים כמו חניון ציבורי, בית קפה או חנות, בתחום הגן. כמו תמיד, את כל התופעות האלה אפשר לפרש כסימנים להתדרדרות, אבל גם כביטוי לאבולוציה טבעית, שיכולה דווקא להוביל לעירוניות יותר מתקדמת.

הדוגמא העדכנית והבולטת ביותר לשצ"פ שתוכנן והוקם ע"י יזם פרטי זהו פרויקט השוק הסיטונאי בתל אביב, של גינדי השקעות. התכנון נעשה על פי קונספט של האדריכל יעקב יער, ולפיו במרכז הפרויקט, מעל ה-TLV FASHION MALL, נמצא פארק עירוני. אף אחד לא באמת יודע על קיומו, כי הוא בגובה שלוש קומות מעל מפלס הרחוב ואינו חשוף לעין הולך הרגל. באזור לב העיר ת"א יש מצוקה גדולה של שצ"פים והגן שנבנה ישרת אולי את דיירי הפרויקט, אך קשה להאמין שמישהו מהשכונות שמסביב יגיע אליו במיוחד. בסופו של דבר מדובר במרפסת מגוננת, לשימוש הדיירים.

דוגמא אחרת היא תוכנית "נת 2013/7/400", יוזמה של עיריית נתניה, שמבקשת להוסיף שימושים וזכויות לכל השטחים הציבוריים הפתוחים. במילים אחרות, התכנית תאפשר לעירייה לבנות בגני העיר חניונים, מתקני תשתית, מחסנים, קיוסקים, בתי קפה ובתי מסחר. זו פעם ראשונה שרשות עירונית יוזמת תכנית סטטוטורית כוללת מהסוג הזה.

גיא שחר, חבר ועד שכונת קרית השרון בנתניה, היה אחד מיוזמי ההתנגדות לתוכנית: "הם מחפשים פתרונות קלים, במסווה של טובת הציבור. נציגת העירייה אמרה בדיון בוועדה המחוזית ש-150 מ"ר מתוך חמישה דונם זה רק 3% וזה כלום, אבל זה לא מדויק - לוקחים שטח לבית קפה, בונים חניה, עושים חניון תת קרקעי ומוסיפים דרכי גישה ורמפה. לקחת מגינה של חמישה דונם ביס של דונם אחד זה לא הגיוני, זה עוול".

תושבת אחרת, משכונת רמת פולג, מתנגדת לתוכנית ברמה העקרונית: "כמות השצ"פים לנפש בעיר לא עומדת בכמות המינימלית, אנחנו משוועים לשטחים ירוקים, והם רוצים לחתוך שטחים נוספים שיהיו בטון? יש פה צ'ק פתוח, אישור גורף לגבי העתיד של כל השצ"פים, בלי לדעת בכלל מה יהיה לתועלתנו ומה עלול להפריע".

גישה שונה ומאתגרת מציגה אדריכלית עינת קליש רותם, חברת מועצת העיר חיפה שרצה לראשות העיר: "אני יכולה להבין את המתנגדים לתוכנית בנתניה, שחוששים שזה עוד ניסיון להשתלט על המרחב הציבורי, כי במדינה שלנו מנסים להפוך כל סנטימטר לנדל"ן מניב. מצד שני, אנחנו תקועים עם מנטרות תכנון ארכאיות, לא רלוונטיות, שבכל העולם כבר השחררו מהן. אני מסתכלת על שכונות השינה ורואה שכל המדינה בנויה רק למשפחות צעירות עם ילדים בני חצי שנה עד תשע. עם כל הכבוד לפארקים ולגינות, לא את כולם זה מעניין. צריך לשבור את הקונספט שמרחב ציבורי שווה פארק. מרחב ציבורי זה דבר עשיר שפונה לאוכלוסיות בטווחי גילאים שונים".

אדריכלית הנוף יעל בר מאור מאמינה שהבעיה קשורה דווקא לרגולציה. בעיניה, "רשימות המכולת" של ה"מדריך לתכנון גנים ציבוריים" של משרד השיכון, מפורטות מדי, לא גמישות, מכוונות לילדים קטנים ומפלות לרעה אוכלוסיות אחרות, כמו נוער מתבגר. לדבריה, זה יוצר "מרחב משוכפל ופלקטי". בר מאור מאמינה ש"הגאולה לא תגיע ע"י פרוגמה. צריך לתכנן פחות לפי מתכונים ויותר להסתכל על קונטקסט. להשאיר את הקצוות קצת יותר פרומים".

לא באמת ציבורי

לפני כ-20 שנה חדר לארץ מושג ה"שפ"פ עם זיקת הנאה", כלומר שטח פרטי שלציבור יש זכות להיכנס אליו, פתרון שהפך נפוץ למדי באזור המרכז. מדובר בשטח שצמוד למבנה, או נמצא למרגלות מגדל, שיזם הפרויקט מפתח על חשבונו ולציבור יש אפשרות לעשות בו שימוש מסוים. במרחבים האלה ניתן אמנם לבקר, אך הם לא באמת מזמינים: מי שירצה לעבור בחצר של פרויקט גבעת אנדרומדה ביפו, ולצפות בנוף הנמל, יצטרך לבקש אישור של שומר. גם המבקר ברחובות החצי מקורים של פרויקט כפר דוד בממילא, בירושלים, ירגיש כזר וינוע במקום תחת השגחה ובקרה. לעומת זאת, לחצר המטופחת של מגדל G, ברחוב אבן גבירול בת"א, דווקא ניתן להיכנס, אך אין מה לעשות שם.

נציגו של יזם גדול, שמעיד שהוא צריך לשמור על קשר עם הרשויות ולכן מדבר בעילום שם, אומר ש"שפ"פ עם זיקת הנאה" זה סוג של סחיטה: "מה שהעיריות מבקשות זה דברים לא חוקיים, הן מחזיקות אותנו במבושים, אז אין לנו ברירה".

בכיכר המדינה בת"א העירייה הלכה צעד נוסף. תכנון ופיתוח השטחים הפתוחים (פרטיים או ציבוריים) יבוצעו על ידי היזם באמצעות מתכננים, יועצים וקבלנים מטעמו, במימון משותף של היזם והעירייה - כל אחד לפי חלקו היחסי בשטחים הפתוחים. לאחר השלמת העבודות, התחזוקה של כל השטחים הפתוחים (לרבות הפרטיים) תבוצע על ידי העירייה ועל חשבונה, זאת כנגד תשלום מהוון חד פעמי לעירייה (לצמיתות) של עלויות אחזקת השטחים הפרטיים הפתוחים. כלומר, בעלי הקרקע הפרטיים ישלמו לעירייה עבור אחזקת השטחיים הפרטיים שלהם סכום המוערך (ע"י העירייה) ב-42 מיליון שקל.

"יזמים לוקחים החלקים הטובים, ואת הבררה משאירים לשצ"פ"

לפני כמה שבועות דנה ועדת השרים של הכנסת בהצעת החוק "גינה לכל ילד" של חברי הכנסת יעל גרמן (יש עתיד) ויואב בן צור (ש"ס), והחליטה שלא לאשר אותה. ההצעה מבקשת לקבע את ההבנה שלכל אדם יהיה לפחות שבעה מ"ר גינה או פארק במרחק של 10 דקות הליכה.

הרקע להצעה הוא ויכוח ישן בין אלה שסבורים שיש צורך ברגולציה נוקשה, הקובעת סף מינימלי של שטח ציבורי פתוח לנפש, לבין אלה שמאמינים שכדי לעודד בנייה מהירה יש צורך בסטנדרטים גמישים יותר.

התדריך הכתוב האחרון בנושא, שיצא בשנת 2016 בהובלת מי שהיתה ראש מנהל התכנון, בינת שוורץ, נתן למושג השטח הציבורי הפתוח פרשנות רחבה וקבע במפורש שכבר לא מדובר בגינה או בפארק, אלא "במרחב ציבורי פתוח". כלומר, כשאין גנים או פארקים ניתן יהיה להסתפק גם בכיכרות, מדרכות ומידרחובים. הסף הנדרש של שטח ציבורי פתוח עבר אף הוא רדוקציה, ודוגמא מוצלחת היא הרעיון שבמקומות העוברים התחדשות עירונית ניתן לצופף, גם אם אין אפילו 3 מ"ר שטח פתוח לנפש.

החידוש בהצעה הוא שבפעם הראשונה השיח הוא בעיקר חברתי. עו"ד אלי בן ארי מעמותת "אדם טבע ודין", שהיתה שותפה לניסוח הצעת החוק, סבור שהגרסה האחרונה של "המדריך להקצאת שטחי ציבור", שהוציא מנהל התכנון מייצגת היטב "רוח של תכנון עגום", שנועדה לאפשר בנייה חסרת רסן: "המגמה במדינת ישראל היא ציפוף בכל מחיר ואנחנו עומדים בצורה הבוטה והנחרצת ביותר נגד הגישה הזאת. הצעת החוק, שהיינו שותפים בניסוחה, התרכזה בליבה של הזכות לשטח ירוק". בן ארי אינו מתרגש מפסילת הצעת החוק ומאמין שהציבור יתעשת.

ח"כ גרמן כיהנה בעבר כראשת העיר הרצליה והיתה חברה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה: "ראיתי איך יזמים לוקחים את החלקים הטובים, ואת הבררה משאירים לשצ"פ".

גרמן מדגישה שההצעה שהיא שותפה לה היא קודם כל חברתית ורק אח"כ סביבתית: "לא יכול להיות שהשטחים הפתוחים יהיו עוד קריטריון באפליה. מי שאין לו יחיה עם שלמת בטון ומלט". גרמן טוענת שמנסיונה, הנושא של שמירה על שטחים פתוחים נמצא בנסיגה: "כשאני הייתי בוועדה המחוזית לא היה צריך להילחם על זה. זה היה ב-DNA. היום, המגמה הפוכה. אין מי ששומר על השצ"פים. רשויות התכנון מועלות בתפקידן לשמור על השטח הציבורי, ולכן יש צורך בחקיקה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988