"בטלוויזיה ובקולנוע יש סולם. אם תקפוץ גבוה מדי תישאר בלי חמצן"

החיים של אלכס קרול נחלקים לשניים: עד גיל 11, כשהיה ילד טוב קריית מוצקין, בן למשפחת עולים מאוקראינה שהשתלבה היטב בארץ - אמא רופאה, אבא מהנדס ואח גדול - ומהרגע שבו אביו נפטר, חצי שנה אחרי גילוי סרטן המלנומה, כשהכול התפרק לו. לכל טראומה יש את הנקודה הזאת בזמן, שבה הנפש נחבטת ומצטלקת באופן בלתי הפיך, ואצל קרול, היה זה המפגש עם גופתו של האב, כמה דקות לפני מסע הלוויה. כשבני המשפחה נכנסו לזהות את הגופה, הם ניסו למנוע ממנו להיכנס אל החדר, אבל הוא התעקש, עיקשות נאיבית של ילד שלא יודע למה לצפות - והתמונה הזאת חקוקה בו עמוק כל-כך, שגם 16 השנים שעברו עליו מאז, חלקן כבדות, אפלות ומשבריות, לא הצליחו לרכך את הבליטות החדות שנחרצו בו.

שנתיים אחרי שברא את עצמו מחדש, הוא יושב מולי בחולצת צווארון צהובה בסגנון וינטאז', שחושפת חזה ושרשרת, פניו אל כיכר הבימה. הוא מתנצל מראש על כך שיצמצם את עיניו בגלל בוהק השיש בשמש, ויאמר שלום מדי פעם לאנשים הרבים שהוא מכיר. מאחוריו התפרקות נפשית וניסיונות התאבדות, אך למרות הכול - ואולי הודות לכול - הוא נחשב לשחקן מוכשר שעל אף גילו הצעיר, 27, כבר גילם תפקידים מרשימים בהצגות הבימה דוגמת "אדיפוס: תיאור מקרה" ו"הכיתה שלנו" בבימויו של חנן שניר, ו"1984" ו"קוריולנוס" בבימויו של עירד רובינשטיין, והשתתף בסדרות להיט כמו "תאג"ד" ו"זגורי אימפריה" .

"לא ידעתי מה זה סרטן", הוא אומר. "מבחינתי, אבא חלה בשפעת ארוכה והמוות שלו היה בום. כולם היו בהכחשה וגם אני. המוות שם אותי במקום אחר. הכול התפרק. בגלל שכולם נורא דאגו לי, הרגשתי אחריות להיות הכי טוב והכי חזק. היה לי ברור שקרה אסון וזהו, ואז התחיל מסלול חיים מקביל. אתה מגן על עצמך, מפתח כלים להתמודד עם הכאב. אין לי עם מי לדבר? אז אני כותב, מנגן על הגיטרה שאבא קנה, ככה הפכתי לאמן".

מתי פרץ הדיכאון?

"שנים אחר כך, ודווקא בתקופת ההשלמה עם זה שאלו חיי. אם הוא לא היה מת לא הייתי אמן, לא היה לי קשר טוב עם אמא, לא הייתי עובר בגיל 19 לבד לתל אביב, שורד בקושי, ועושה משהו עם החיים שלי. ההתמוטטות הראשונה הייתה בסוף הלימודים אצל יורם לוינשטיין - התמוטטות עצבים מרוב עשייה ולחץ. התחלתי לשחק בתיאטרון באר שבע, הגיעו הצעות מכל הכיוונים, דברים שהיו על הפרק ועוד לא קרו, לא יכולתי להכיל את זה".

לוינשטיין תמך בך.

"הוא לקח אותי באוזניים לטיפול. מטבע הדברים, יש לי עניין עם דמות אבהית. יורם ראה ילד פצוע, מפורק, במשבר, לא סגור על עצמו, הושיט יד ואמר, בוא נלך לטיפול, תצא מזה והכול יסתדר. הוא הציל אותי. עד היום יש בינינו יחסי אהבה, הוא מעורב בקריירה שלי, חלק ממני".

אתה עדיין בטיפול?

"כן. רק מי שנכשל ומובס, שהרשה לחיים להוריד אותו נמוך, יש לו את היכולת לשאול את עצמו את השאלות הקשות ולהתמודד איתן".

הדמויות שאתה מגלם בתיאטרון רחוקות מהסטריאוטיפיות שאליה נדרשת בטלוויזיה.

"זה תולדה של בחירות אמנותיות. חשוב לי לצאת מאזור הנוחות שלי. כשהתיאטרון הופך לשגרתי, במובן הטוב של המילה, אתה רוצה להתקדם לתפקידים אחרים. בטלוויזיה ובקולנוע יש סולם, שלא כולם מטפסים עליו בנחת, שלב אחרי שלב. אם תקפוץ גבוה מדי תישאר בלי חמצן".

התפקיד השלישי שלך בתיאטרון היה תפקיד ראשי באדיפוס. גם לך לא היה הרבה חמצן.

"אם היו עושים עיבוד קולנועי לאדיפוס עם טרנטינו והיו מלהקים אותי, זאת הייתה קפיצה לא הגיונית. אבל חנן שניר, שביים את ההצגה, ליווה אותי צעד-צעד. התפקיד הבא שלי בטלוויזיה יהיה גדול ומורכב יותר. בלו"ז שלי בתיאטרון, גודל התפקידים שעשיתי בטלוויזיה התאימו לו. בתיאטרון, הסולם לא עומד, אלא שוכב במאוזן. העניין הוא לא תפקיד יותר טוב ויותר גדול, אלא ריצת מרתון. השיא הוא התפקיד האחרון שעשית, ואם אתה רוצה להיות על הגלגל, אתה חייב לשמור על הקצב, אחרת תישאר מאחור".

זה נורא מעייף.

"אבל נותן טעם לחיים בכך שאני משפיע על אנשים. לפני כל הצגה אני מנשק את הבמה ומתפלל, מבקש שארגש, שאשמח, ושאעורר מחשבה".

אתה באמת מאמין שהתיאטרון משפיע ומניע אנשים לפעולה? הרושם הוא שלהשפעה של תיאטרון, אם היא קיימת בכלל, יש תפוגה של חצי שעה-שעה מקסימום אחרי סיום ההצגה.

"כשאני מסתכל על עצמי, כצופה, אז כן, יש הצגות שהשפיעו עליי. אולי לא יצאתי להפגין, אבל הן הניעו גלגל של מחשבה. נכון שכל הסקנדלים באמנות לא קשורים לאמנות לצערי, אלא לפוליטיקה, ואנשים הולכים אחרי המסביב ולא המהות, אבל אני לא מוכן לוותר על האמונה שאני משפיע".

יש לך ציפיות גבוהות, אולי גבוהות מדי, מהקהל. חבל, תתאכזב.

"גם מעצמי כקהל יש לי ציפיות כאלה".

אמנים מצמצמים את עצמם מהפחד?

"זה נכון שכל אחד שומר על הפינה שלו ולא רוצה להסתבך. סוג של 'תן לי לעבוד, לשלם שכירות ולקנות אוכל'. אבל אם אתה מסתכל על החיים כעל יצירת אמנות, ואני לא רוצה להישמע יומרני, אבל המטרה היא להשאיר עולם טוב יותר אחרינו. בתיאטרון, הלשון היא החרב שלי. אני רוצה לשנות אנשים, לגרום להם להתעורר ולצאת מהקליפה שלהם. חייבת להיות מהפכה תודעתית דחופה".

מה שמחבר אותי למדיטציה שאתה עושה.

"זה השער הראשון להבין שאני חלק ממשהו יותר גדול. לעצום עיניים, לנשום ולהתחבר למשהו קולקטיבי גדול יותר. אני מתרגל למעלה משנתיים, כחלק מהניקיון שעשיתי בחיים מהדברים השליליים. מילאתי את החלל שנוצר במדיטציה, בספורט, בתזונה נכונה. כל זה שדרג את החיים ואת האמנות. התחלתי להתייחס אל עצמי כאל עסק. מייצר סביבת עבודה מסודרת, מסתכל על מספרים, בודק מאיזה מצב כלכלי אני נמצא, להסתכל לאמת בעיניים. ככה מייצרים עבודה באופן קארמטי".

ספר על ההצגה החדשה בהבימה, סיפורו של סוחר הסוסים "מיכאל קולהאס" על-פי היינריך פון קלייסט. אתה מגלם את הנסיך, שלוקח לקולהאס את הסוסים שלו כערבון, כי אין לו תעודת מעבר, אבל אז גם מעביד אותם בפרך.

"לכאורה רע, אבל למה שנאכיל את הסוסים? הוא עבר על החוק ואם הסוסים שלו פה, למה שנאכיל אותם? שיעבדו".

נשמע שאתה מזדהה איתו לגמרי.

"זאת העבודה שלי. על הבמה צריך להביא דמויות מורכבות, וגם המניאק יכול להיות חמוד או צודק. אבל עולה גם השאלה, האם מעשיו האיומים של קולהאס לאחר מכן - שריפת הטירה, אונס, אלימות בגלל שני סוסים שחורים - מוצדקים, כשבמקום זה הוא יכול היה להתנצל בפני הנסיך והכול היה נגמר. יש חוק וצריך לכבד אותו. ורק אתמול ראיתי כמה חשוב שהחוק שומר עליך. נרשמתי ל'אשכולות', שאוספים תמלוגים של זמרים בפעם הראשונה, וגיליתי שמגיע לי הרבה כסף".

וזה גם המקום להזכיר שבכלל התחלת ב"כוכב נולד".

"ומשם התמלוגים שהתחלתי לאסוף. כמו כל האמנים, גם אני 'עובד על אלבום'. לעבוד בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע וגם לעשות מוזיקה, מצריך ניהול זמן קפדני. היום לא צריך להוציא אלבום, אלא להקליט שיר, לצלם קליפ ולשגר אותם. יש לי 500 שירים שעוד לא הגעתי אליהם, וזה יקרה לאט-לאט. המטרה היא שאנשים יכירו את השירים שלי וזה לא יהיה פשוט בשנה הקרובה, כי יש לי תפקידים בסדרות ובתיאטרון, שעוד אי אפשר לדבר עליהם. הלו"ז שלי קדימה כבר כתוב".