ב"הפי אנד", סרטו החדש של מיכאל הנקה, קרה לי דבר נדיר: בפעם השנייה בחיי "ניקרתי" מול המסך. הפעם הראשונה הייתה ב"מה שעובד" של וודי אלן, סרט חביב שהלך לאיבוד לקראת מחציתו השנייה. ב"הפי אנד", קריירה שלמה של טיטאן קולנועי הולכת לאיבוד.
זה לא שהסרט היה משעמם - המאסטר האוסטרי, שחתום בין היתר על "משחקי שעשוע", "מחבואים" ו"הסרט הלבן", לא יכול, גם אם ירצה, ליצור סרט משעמם - אלא שזה היה סרט אנטי-מעניין. זה משהו שאפשר לצפות לו מהקולנוען המוערך: לאתגר את הצופה, לעיתים עד כדי עינוי, לתת לו/לה להגות במה שראו זמן רב לאחר הצפייה, לנתח, להתעמק. אבל האופן שבו זה נעשה הפעם, בשונה משאר סרטיו של הנקה, גרם לו לחצות את עקומת הפעמון מהצד המתגמל אל הקצה המתיש.
סיפור המסגרת, כרגיל אצל הנקה, עוסק בפירוק התא המשפחתי הבורגני האירופי, תוך חיטוט כואב בצדדים המודחקים של המערב "השבע" (פליטים, פועלים, מהגרים - והרבה מאוד מיניות ואלימות, שברוב סרטיו של הנקה יבליחו רק לכמה שניות מזעזעות). הסרט בנוי כקולאז' של סצנות, רובן ללא התרחשות, אחרות עם התרחשות נסתרת (למשל, שיטה חביבה על הנקה, דיאלוג בין קשיש לקבוצת מהגרים, שלא ניתן לשמוע אותו מפני שהוא מתרחש בכביש סואן), והצופה אמור/ה לבנות מהן בעצמו איזשהו רצף עלילתי עם סיפור ומשמעות, איקאה סטייל. הטריק הזה עבד היטב באחד מסרטיו המוקדמים של הנקה, Code Unknown, אבל שם הקולאז' הזה יצר תחושת חרדה שהתפתחה בהדרגה לאימה, ואילו ב"הפי אנד" זה נראה כמו טריילר ארוך.
הדבר המעציב ביותר הוא שדווקא כל מה שמאפיין את סרטי הנקה הופך בסרט הזה למוגזם וגרוטסקי, כמעט פארודיה על הסרטים שהפכו אותו לאגדה: אירועים חשובים שמתרחשים על מיוט (אלימות שנראית למרחוק, אסון ענק הניבט ממוניטור דומם); כמו גם דקות ארוכות, וברוב סרטיו של הנקה הן מהפנטות ומרתקות, של פעילות אנושית שגרתית (to give the mundane its beautiful due, כפי שניסח זאת הסופר המנוח ג'ון אפדייק); וכמובן האשמה האירופית שמאיימת לפרוץ מכל עבר, בתוך הבורגנות המדחיקה. אבל שב"הפי אנד" המרכיבים האלה מובאים כמעט ללא קונטקסט, והדבר היחיד שאפשר להגיד לזכותם זה שהם לא פוגעים בעלילה, פשוט כי אין עלילה לקדם.
הסרט לא נטול רגעים טובים, אפילו טובים מאוד: למשל, ביצוע מקורי במיוחד לשיר "Chandelier"; או הרגע העדין שבו מתברר שהסרט הוא בעצם המשכון ל"אהבה" מהפך הקרביים, ושם אותו בקונטקסט רחב יותר; וכמובן המשחק של איזבל אופר, שבלי להזיז שריר בפניה מקרינה עוצמה דרמטית-אירונית; וחמש הדקות האחרונות, שהן בעיניי אחד הייצוגים המרשימים למיתוס של סיזיפוס. אבל כשהסרט מסתיים, זה כל מה שנשאר ממנו: רגעים. זה ייראה מצוין כקליפים בהרצאה על הנקה. כסרט - פחות.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.