פרשנות: תוצאה עגומה של חוסר הנהגה פוליטית

ועדת הכספים אישרה קיצוץ רוחבי של 1.1 מיליארד שקל - אך האוצר כבר קיצץ מזמן ■ משרד הביטחון נכנס הפעם תחת האלונקה, ותקציבו יקוצץ

משה גפני / צילום: אריק סולטן
משה גפני / צילום: אריק סולטן

בעיכוב קל של שנה, אישרה אתמול (ב') ועדת הכספים של הכנסת את בקשת האוצר לערוך קיצוץ רוחבי בתקציב המדינה של 1.1 מיליארד שקל. כיצד התקבלה באוצר הידיעה המרעישה? האם נשמו שם לרווחה? חשו הקלה והתפוגגות המתח? אז זהו, שלא. למעשה באוצר לא ממש חיכו ליו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, שיאשר את הקיצוץ הרוחבי - וקיצצו בעצמם את התקציב, מתוך הנחה, שהתבררה כנכונה, שמדובר רק בתרגיל ושלגפני אין באמת כוונה לשבור את הכלים. במילים אחרות: ההחלטה של ועדת הכספים אתמול הייתה חסרת משמעות, אפילו לא סמלית.

אז למה בכלל מקצצים אצלנו בממשלה בעידן של רווחי עתק בגביית המסים? מדוע כחלון מחלק הטבות ביד אחת ומקצץ תקציבי רווחה ובריאות בידו האחרת? שאלה טובה. הסיבה היא כלל פיסקאלי שמחייב את האוצר לא לחרוג מתקרת ההוצאה התקציבית. הקיצוץ הרוחבי הנוכחי נועד לכסות על כל ההוצאות הבלתי מתוכננות שנוספו לתקציב המדינה המקורי שאושר בממשלה באוגוסט.

מדובר, למשל, בכספים הקואליציוניים שקיבלו הח"כים השונים מסיעות הקואליציה תמורת תמיכתם בתקציב: פיצוי למפוני עמונה, מיגון יישובים ביו"ש, תוספת לרשות השידור ועוד תוספות שונות ומשונות.

בפועל, אגב, ההוצאות של משרד הממשלה לא קטנו ב-2017, אלא תפחו בקצב מסחרר של 9.3% מתחילת השנה - כך לפחות דיווח האוצר בעדכון החודשי שלו על ביצוע התקציב.

הקיצוץ הרוחבי, שנחשב בעבר חריג או לכל היותר לברירת מחדל, הפך בשנים האחרונות לבחירה הראשונה של האוצר, ומעידה על-כך שורת הקיצוצים הרוחביים של השנים האחרונות (ראו פירוט בגרף). העידן שבו בישר האוצר על קיצוץ במשרד אחד או שניים כבר מאחורינו - איך זה קורה ולמה זה גרוע, מיד נסביר.

הבעיה הראשונה עם הקיצוץ הרוחבי שהוא קל מדי. קל כל-כך, שהוא הפך בשנים האחרונות לסוג של מטה קסמים בידי אגף התקציבים. התקפלנו בפני בצלאל סמוטריץ' ונתנו עוד 60 מיליון שקל לאבטחת התחבורה ביו"ש? החלקנו 50 מיליון שקל למיקי זוהר לטובת פרויקטים עלומים ועוד 200 מיליון לגפני בשביל אברכים? מה הבעיה? מיד נשלוף את מטה הקיצוץ הרוחבי, נאמר את מילות הלחש הסודי, והופ - התקציב "מתכנס" חזרה לתוך מסגרותיו, כאילו לא היו כספים קואליציוניים ושלמונים לפוליטיקאים מעולם.

גם מבחינה ציבורית הקיצוץ הרוחבי עובר בשקט. נגמר עידן הקיצוצים במשרד אחד או שניים שהיו מחוללים כאן סערה ציבורית. האמת שזה כל-כך קל, שלאוצר לא שווה "להתאבד" בשמירה על מסגרת התקציב, ונוח לו, אפילו מפתה, להתקפל כשהפוליטיקאים לוחצים.

הבעיה השנייה עם הקיצוצים הרוחביים היא שהם מכוונים בדיוק לכסף שאמור להגיע בחזרה אלינו האזרחים. במשכורות עובדי המדינה אסור כמובן לגעת, וגם לא בהתקשרויות עבר עם ספקים ונותני שירותים. כל אלה מוגנים משפטית. אז מה נשאר? תקציבי הפעילות שעדיין לא הוקצו בחוזים.

יש שם שומנים, כמו למשל תקציבי פרסום של משרדי ממשלה (שמשמשים כר נרחב לשחיתות, כפי שמתברר מהחקירות האחרונות), אבל בסופו של דבר מה שחותכים כאן זה את השרירים, כלומר את היכולת של משרדי הממשלה לספק לנו, האזרחים, שירותים חיוניים.

פחות לחינוך ולרווחה
 פחות לחינוך ולרווחה

קחו למשל, מתן מענה לאוכלוסיית הצפון בעת מלחמה - הביצועים העלובים שהפגינו משרדי הממשלה במלחמת לבנון השנייה ב-2006 היו במידה רבה תוצאה של קיצוצים רוחביים מתמשכים. זה בעייתי במיוחד כי אחרי הכול כספי משלם המסים לא נועדו לממן שכר לעובדי הממשלה, אלא לחזור לאזרח בצורת שירותים.

הבעיה השלישית עם הקיצוצים הרוחביים היא שהם כלי חסר אבחנה. בקיצוצים אמור להיות סדר עדיפויות, ממש כמו בפעולה ההפוכה של חלוקת תקציבים. אבל כיוון שלפוליטיקאים כמו שר האוצר הנוכחי המילה 'קיצוץ' נשמעת בערך כמו כולירה, אין לאוצר שום גיבוי פוליטי לתוכנית קיצוצים שיש בה סדרי עדיפויות כלשהם. וזה, אגב, אותו שר שדורש לחלק תקציבים באופן דיפרנציאלי ולא שוויוני - כדי לצמצם פערים ולא לשמר אותם.

לכן האוצר בוחר תמיד בדרך הקלה ביותר: לקצץ לכולם באופן שווה, לפי חלקם היחסי בתקציב. הגרזן המונף פוגע בכולם כאחד, חלשים וחזקים, שמנים ורזים. נחמה פורתא היא שלפחות מערכת הביטחון, שהצליחה להחריג את עצמה מהקיצוץ הרוחבי הענקי שנעשה אחרי צוק איתן - נמצאת הפעם בפנים.

קיצוצים רוחביים
 קיצוצים רוחביים