נפוליון חי. ועוד איך חי

"נפוליון - חי או מת!", שעוקבת אחר חזרתו של הדיקטטור הגדול מעולם המתים אל המאה ה-19 במטרה לתקן את הטעות הגורלית שגרמה לקריסת האימפריה שלו רק בשביל לגלות שאת הזמן אין להחזיר; ואז גם לפצוח במרדף אחריו שיגלה לרודפיו כי את הזמן גם אין לעצור - היא יצירה מורכבת של אחד המחזאים המורכבים שפעלו כאן, נסים אלוני. מציאות ודמיון שמתערבבים, שלל דמויות, דימויים ועלילות, קומדיה שהיא טרגדיה - ולהיפך. אנשים ושדים, והרי אין אנשים בלי שדים, וגם לא שדים בלי אנשים. אבל לצד כל זה, ובשביל שלא תהיינה אי הבנות, הנה משהו פשוט שחשוב לומר: מדובר בהצגה הטובה של תיאטרון החאן זה שנים, ולבטח אחת ההצגות הטובות של 2017, אם לא הטובה שבהן. ביצוע הרמוני, צבעוני, תוסס, מהנה ומלא חיים. הצגה שהיא חוויית תיאטרון כוללת, כמו שתיאטרון נולד להיות: גדולה מהחיים ואפית מצד אחד, אבל גם אנושית ופגיעה כל-כך מצד שני.

שותפים לה מרבית שחקני החאן (12 במספר) ובניצוחו של הבמאי אודי בן משה, הם לוקחים אותה משיא אל שיא. שיאיים אסתטיים ומוזיקליים, מרגשים ומבדרים גם יחד. שוברים מחיצות, מרתקים וסוחפים את הקהל אל עולמו הפנימי הסוער של אלוני בעבודת אנסמבל קצבית ומלאה בכישרון, ואז גם אל עולמו הפנימי של כל אחד ואחת מן הצופים. בין שזו נילי רוגל שמתפוצצת מכריזמה ומסקס-אפיל בתפקיד הלילית; אריה צ'רנר בתפקיד מופלא כשומר המתים סאמדי; ארז שפריר שנפוליון המת כמו נתפר למידותיו הקומיות; או יוסי עיני בתפקיד המחסל המאפיוזי הנוגה דון בריגלה ויהויכין פרידלנדר בתפקיד הליצן הנוקם פנטלונה - שניהם בהשראת הקומדיה דל'ארטה. זה באמת יוצא מן הכלל וגם כלל לא טריוויאלי. בדברי הימים של התיאטרון, אלוני אומנם נחשב אחד משני המחזאים הגדולים של התיאטרון הישראלי המודרני לצד חנוך לוין, אבל בעוד שמחזותיו של לוין מוצאים במה בארץ וגם בעולם, אלוני נחשב במידה רבה לפרי האסור (וזו הזדמנות להמליץ על הדוקו המצוין של דורון ג'רסי, "היה היה מלך", שפורס במיומנות את טרגדיית אלוני).

"נפוליון - חי או מת!", עלתה בסך הכול פעמיים על הבמה הרפרטוארית. שתיהן בבימויו של אלוני - הראשונה ב-1970, השנייה ב-1979. הראשונה כשלה קופתית, השנייה צלחה, אבל כך או אחרת, עברו קרוב ל-40 שנה, פרק זמן כמעט בלתי נתפס, והאמת היא שיכול היה לעבור יותר, משום שזולת החאן נדמה כי אף אחד גם לא מנסה. לפני שלוש שנים העלה התיאטרון את "הצוענים של יפו" בבימויו של יוסי פולק, וכמה שנים קודם לכן את "הנסיכה האמריקאית" בבימויו של בן משה, שאת הרומן שלו עם "נפוליון - חי או מת!" הוא החל לפני למעלה מעשור, במסגרת בימוי לבית הספר למשחק ניסן נתיב.

אפשר רק לקוות שהפיצוח הססגוני הזה של בן משה, יחד עם השותפה המוזיקלית הקבועה שלו קרן פלס, יעורר נוספים לגעת בחידת אלוני. לתחושתי, יתברר להם שהקהל של היום, בשל אליו הרבה יותר מאשר בעבר ומאשר נוטים לתת לו את הקרדיט.