אירועי אלימות משטרתית זכו לסיקור נרחב בשנים האחרונות. במקרים קיצוניים, אלימות זו גם כללה הרג אזרחים בידי שוטרים. בתחילת 2019 נורה למוות יהודה ביאדגה, צעיר ממוצא אתיופי שסבל מבעיות נפשיות. משפחתו של ביאדגה היא זו שהזעיקה את המשטרה למקום מחשש שיפגע במישהו. במקרה בולט נוסף, אף הוא מ-2019, סלומון טקה, צעיר ממוצא אתיופי, נורה למוות בידי המשטרה. השוטר ירה אל עבר רגליו של טקה במקום באוויר כמתחייב מההנחיות. למקרים אלו מתווספים מקרי הרג של צעירים מאוכלוסיות מוחלשות: המקרה של איאד אלחלאק ושיראל חבורה - שניהם התמודדו עם בעיות נפשיות ונורו למוות על ידי שוטרים. האופן בו נחקרו תקריות אלו, הותירה את משפחות קורבנות הירי עם שאלות רבות פתוחות ופגעו באמון הציבור במשטרה.
מקרי ההרג הללו אמנם זכו לתהודה ציבורית רבה, אבל הם רק הביטוי הקיצוני ביותר לבעיה רחבה בהרבה. מחקרים, כתבות ועדויות של צעירים יוצאי אתיופיה מלמדים כי שיטור-יתר הוא פרקטיקה משטרתית יומיומית בקרב אוכלוסייה זו הכוללת עיכובים משפילים לבדיקה, יחס מזלזל והפעלת כוח לא מידתי לסיטואציה: שימוש בטייזר, השפלת והכאת עצורים והפעלת אלימות פיזית במפגש עם שוטרים.
ועדת פלמור של משרד המשפטים הצביעה בדוח המסכם שלה מ-2016 על בעיית שיטור-היתר כלפי יוצאי אתיופיה, בהסתמך על מדגם של 150 קטינים. על-פי הדוח, המשטרה מפעילה כוח מופרז ואכיפה בררנית ובלתי-שוויונית כלפי אזרחים ממוצא אתיופי. התנהלות זו באה לידי ביטוי בעיקר בקבלת ההחלטות של שוטרים בשלבים הראשונים של ההליך הפלילי. בנוסף, הדוח מצא כי שוטרים שגילו יחס גזעני או מפלה טופלו באופן סלחני על-ידי הממונים עליהם ועל-ידי גורמי הפיקוח השונים. עוד הומלץ בדוח לקיים "בקרה הדוקה" על המפגש הראשוני בין כוחות המשטרה לאזרחים.
רבים מהתיקים הללו הם תיקים שנפתחו על עבירות כלפי הסדר הציבורי בדגש על עבירת תקיפת שוטר, עבירה שיכולה להצדיק בקלות את האלימות המשטרתית שהופעלה על אותו נער או נערה. רק בשנת 2017 נפתחו כ- 600 תיקים בגין תקיפת שוטר ליוצאי אתיופיה, יותר מ- פי 2 מהאוכלוסייה הכללית, בעוד שיוצאי אתיופיה מנו אז רק 1.7% מכלל האוכלוסייה.
בשנת 2018 פורסם מתווה החנינות למחיקת רישום פלילי ליוצאי אתיופיה. בהודעת משרד המשפטים נכתב כי "...כמות התיקים הפליליים וכתבי האישום נגד יוצאי אתיופיה גבוהה באופן משמעותי... תיקי חקירה פליליים שנפתחו כנגד קטינים ובגירים צעירים יוצאי אתיופיה התחילו על רקע 'עניין של מה בכך'... והתדרדרו והסלימו לאירוע אלימות, מעצר ופתיחת תיק פלילי " אשר משפיעים קשות על חייהם.
מתווה החנינות קרא לכל מי שיש לו תיק פלילי בגין עבירות של הפרת הסדר הציבורי , להגיש בקשת למחיקת התיק.
מתווה החנינות עורר תקווה מאוד גדולה בקרב קהילת יוצאי אתיופיה ואמונה כי הוא עתיד להעניק הזדמנות שניה לכל אותם נערים ונערו שנפתחו להם תיקים פלילים, הוגשו נגדם כתבי אישום ואף הורשעו. אך היום, שנתיים לאחר פרסום המתווה, אנחנו יודעים לומר שרק 88 יוצאי אתיופיה הגישו בקשה לקבלת חנינה ורק 23 מהם קיבלו חנינה בפועל. הפרקליטות סבורה כי הבעיה טמונה בחוסר האמון שהקהילה האתיופית חשה כלפי מוסדות המדינה, מה שגורם להם לא להגיש בקשות חנינה. אנחנו יכולים להצביע על סיבה נוספת והיא שרבים מהתיקים הפלילים נמצאים במשטרת ישראל - כאלה שנפתחו אך לא מטופלים כלל אך מופיעים כרישומים משטרתיים, וכאלה שנפתחו ונסגרו באחת משתי העילות (חוסר עניין לציבור או חוסר ראיות). אלו תיקים שחוק החנינות לא מטפל בהם כלל. כך או כך, המסקנה היא שמתווה החנינות פשוט לא מספיק. הוא מהווה פתרון חלש לבעיה רחבה יותר ועמוקה יותר. צריך פתרון הוליסטי ואקטיבי יותר מצד המדינה ופתרון כזה יכול להתקיים רק בחקיקה, כזו שמתגברת על מגבלות החקיקה הקיימת ומאפשרת תיקון אמיתי. הפתרון המוצע ממש לא מהווה תקדים. רק בשנת 2010 מדינת ישראל חוקקה חוק - לא פחות ולא יותר - הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, התש"ע-2010 הקובע כי יופסקו הליכים פליליים ולא יבוצעו גזרי דין או החלטות שניתנו לגבי מי שהורשע או נקבע לגביו כי ביצע עבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות משנת 2005. כשמדינת ישראל רוצה, היא גם יכולה.
לצד כל זאת, על מדינת ישראל, משרד המשפטים ומשטרת ישראל לגלות אפס סבלנות כלפי שוטרים אלימים, אפס סבלנות כלפי שוטרים שקרנים ושינוי יסודי של תרבות הטיוח, הגיבוי והשקר ששוררות במסדרונות המשטרה ומח"ש על מנת שמקרים אלו לא יקרו שוב. ○
הכותבת היא יו"ר אגודת יוצאי אתיופיה וחברה בצוותי המומחים של המשבר
כתבות
ני"ע
