אביגדור ליברמן ציפה ליותר. הוא קיווה שישראל ביתנו תגיע לתשעה מנדטים, שניים יותר מבכנסת היוצאת. בעיקר הוא קיווה שהמהלך שהתניע לפני שנתיים, כשנמנע מלהיכנס לממשלתו של בנימין נתניהו שכבר הייתה מוכנה, יצליח כעת לאחר שהליכוד התפצל. אבל, מספר המנדטים נשאר כנראה כשהיה והתיקו הפוליטי נשמר.
ליברמן נקט קמפיין אגרסיבי יותר מתמיד מול החרדים, מתוך ידיעה שעימות כזה של דת ומדינה מסייע לו. הוא הציף את סוגיות הגיור, הגיוס, הנישואים האזרחיים והכשרות, הפנה זרקור לשליטה של הפוליטיקאים חרדים במה שהגדיר הברזים הכלכליים של ישראל, וביום הבחירות השתמש בביטוי השנוי במחלוקת "נוהרים לקלפיות" כלפי החרדים.
הפוליטיקאים החרדים פחות נגררו, אבל בעוכרי ליברמן הייתה העובדה כי מערכת הבחירות הזו עסקה בקורונה, ושוב בנתניהו ופחות בסוגיות האלה.
ועם זה מעמדו במחנה "רק לא ביבי" חשוב במיוחד. הוא אמנם חלק באגף הימני של המחנה הזה, אבל החלק הפרגמטי יותר. במערכת הבחירות לא פסל שום מפלגה, בניגוד לבנט ולסער, והוא בעל הניסיון הפוליטי הגדול ביותר בגזרה. הוא דיבר כל העת על הצורך בחיבור של מרכז הימין עם גדעון סער, נפתלי בנט ויאיר לפיד מול החרדים. הוא למעשה פעל לכינונו וקיומו של השיח הזה במעין "קוקפיט" מזן חדש - של ראשי ארבע המפלגות.
בליל הבחירות הוא חידש את המגעים והטלפונים. בנט נתן נאום של פייסנות ואחדות ו"מה שהיה הוא לא מה שיהיה"; סער ואנשיו הבהירו חד-משמעית שלא יילכו עם נתניהו בשום מחיר. ליברמן יכול להיות זה שימצא את נוסחת הדבקת הפאזל של מחנה "רק לא ביבי" על חלקיו המקוטבים אידאולוגית. אבל, ליברמן עשוי גם למצוא את עצמו בחוץ, באפשרות הלא מאוד ריאלית של הפרדת החרדים מנתניהו, לטובת ממשלת לפיד-סער-בנט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
