אסור שתיבת הפנדורה שפתחו תיקי נתניהו־מוזס תיסגר רק במשפט

בעוד הקשרים האסורים בין תקשורת לפוליטיקאים נחשפים, הסחר בדבר היחיד שיש לתקשורת למכור- סיקור אמין של המציאות, ממשיך

פרופ' שחר ליפשיץ

בעוד שהחדשות על הסדר הטיעון בתיקי נתניהו מילאו את החדשות, הסדר טיעון מתגבש אחר כמעט חמק מתחת לרדאר, וכך, דיווחו כלי התקשורת בלקוניות כמעט נזירית, על הכוונה לערוך הסדר כזה עם העורך האחראי של קבוצת "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. אבל אם נתעלם מתיבת הפנדורה שפתחה הפרשה הזו ביחסים בין תקשורת לבין פוליטיקאים, אם המסך ירד מבלי שנצליח לפצח את מנגנוני הכסף שקושרים בין בעלי הכוח לאלה המסקרים אותם, אנחנו פותחים את הספירה לאחור לפרשה הבאה.

כי התמונה שהתבררה מעוררת פלצות. כלי התקשורת, סוכני ההשפעה הכי חזקים במציאות הדמוקרטית, איבדו את המודל הכלכלי שלהם. הם מתנהלים תוך הפסדים, מה שגורם להם לחפש בקדחתנות אחר מקורות מימון. את אלה הם עלולים למצוא בהסדרים, כפי שתואר בכתב האישום, של הגבלות הפצה או מניעת תחרות תמורת סיקור, או בצורה פשוטה הרבה יותר, בה אותם משרדי ממשלה, שרים ופוליטיקאים בכירים, פשוט קונים את הסיקור, באמצעות משרדי הממשלה שהם עומדים בראשם ובאמצעות כספי מימון מפלגות שהם אמונים עליהם.

הסחר ממשיך

נשמע מופרך? לא על פי הודעת המדינה בתגובה לעתירה לבג"ץ של עו"ד שחר בן מאיר שחשפה נתונים מהממים, לא פחות. מתברר שמ-2015-2020, משרדי הממשלה קנו סיקור בלפחות 50 מיליון שקלים. כאמור, לא מדובר בפרסומות או מודעות. מדובר בכתבות קנויות, בהן המסוקר משפיע על אופן הסיקור באופן מלא ואף משלם עליו. אבל לא מדובר היה רק בקידום אירועים או מדיניות. ב-43 עסקאות שונות, כספי משלם המיסים מימנו חשיפה ישירה לבעלי הכוח- לשרים, מנכלי"ם ומנהלים בכירים אחרים.

כך שלמעשה, בעוד הגילויים על הקשרים האסורים בין תקשורת לפוליטיקאים נחשפות מצד אחד, בצד השני ממשיך להתרחש סחר ער בדבר היחיד שיש לתקשורת עדיין למכור- סיקור אמין וכן של המציאות.

אבל ככל שהפרשות הללו ממשיכות להתברר בבית המשפט- בין אם במשפט הפלילי, בכל הקשור לתיקי נתניהו-מוזס, ובין אם בתביעות ייצוגיות ועתירות לבג"ץ בכל הקשור לתוכן השיווקי, איש לא נותן את דעתו לכך שצריך לא רק לשפוט, אלא גם לחוקק.

דומה, שהנורמות הציבוריות של מותר ואסור בתחום התקשורת לא ניזוקו, הן פשוט התמוטטו. אין יותר מותר ואסור, אין דברים שלא יעשו. והציבור מצביע ברגליים. בסקר שערכנו בקונגרס הישראלי, התברר כי 89% מהציבור חושבים שכלי התקשורת לא יפרסמו חדשות המזיקות למפרסמים, 87% סבורים שהם כבולים לרצון הבעלים, ו-80% חושבים שהעיתונות מונעת מהרצון לקדם אג'נדה פוליטית, ולא מהרצון לסקר את המציאות. גם הציבור סבור שכל מה שנותר הוא כסף ומצוקת משאבים, וכל השאר, עומד למכירה. זוהי מציאות בלתי נסבלת. אסור לנו להסכים לכך שסוכני האמת של החברה הדמוקרטית, אלה שאמורים להיות מחויבים לדווח את המציאות, יהפכו לעוד פריט למכירה במכירת החיסול של המודל הכלכלי של העיתונות.

זקוקים להגנה

כי העיתונאים זקוקים להגנה. הם זקוקים למערכת חוקים שתשמור עליהם מפני הקומבינות וההסדרים מאחורי הקלעים. הם צריכים סט חדש של כללי עשה ואל תעשה, שלא תגביל אותם, אלא תצייר את גבולות המגרש, ותאכוף את הכללים. לעיתונות יש תפקיד דואלי. לא מדובר רק בעסק כלכלי אלא באינטרס עליון של המשטר הדמוקרטי. על מנת שהאחרון ימשיך לשגשג, אלה חייבים לחקור אותו, לחשוף בו שחיתויות, ולהציף אותו באור.

שנים רבות נהנו מיכולותיה של העיתונות להגן עלינו מסיאוב והידרדרות השלטון. כעת, בשעת מצוקתה הגדולה, אנחנו חייבים להגן עליה. אם לא ננצל את המשבר הגדול הזה לתיקון חקיקתי במעמד העיתונות בישראל ובכללי המותר והאסור בקשר בין פוליטיקאים ופקידים בכירים לבין התקשורת, ובין בעלים של כלי התקשורת לבין הגורם המקצועי אנו דנים את עצמנו להידרדרות מתמשכת, שסופה, קשה מנשוא. ○

הכותב הוא פרופ' למשפטים, מראשי הקונגרס הישראלי ומרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי הפועלים באוניברסיטת בר אילן

צרו איתנו קשר *5988