הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון סיכון אלף

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"

במסגרת דיני המשפט נאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כ"ג, ו'), פסוק שמציב את הדרישה לצדק בראש סולם העדיפויות.

כך גם הגדיר הפילוסוף והכלכלן הסקוטי בן המאה ה־18 אדם סמית' בספרו "התיאוריה של הרגשות המוסריים": "צדקה, אם כן, היא חיונית פחות לקיומה של החברה מאשר צדק. החברה יכולה להתקיים, אם כי לא באופן הנוח ביותר, ללא צדקה. אך קיומו של עוול יהרוס אותה לחלוטין". בהתאם להיררכיה זו קבע סמית' שאין לאכוף נתינת צדקה, כי הצדקה היא "קישוט נאה".

הצדקה קודמת למשפט

אולם, מהפסוק שמגדיר את סיבת הבחירה באברהם אבינו ובצאצאיו נראה שהצדקה קודמת למשפט: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, י"ט).

בהתאם, הרמב"ם פסק שאוכפים נתינת צדקה: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן" (מתנות־עניים ז', י').

למעשה, התלמוד הירושלמי הפך כמעט לחלוטין את הפסוק "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ", כשפירש אותו באופן מצמצם: "בריבו אין אתה מטהו אבל מטהו אתה במתנותיו" (ירושלמי פאה, סוף פרק ד).

לפי התלמוד הירושלמי, אם בעל שדה קיים את חובתו לתת מתנות לעניים מהתבואה שלו, ויש חשש שהעניים באו ולקחו יותר ממה שמגיע להם, במקרה של ספק מטים את הפסיקה לטובת העניים.

הכבוד הסגולי של העני

התורה מצפה מבעל נכסים, בשעה שהוא קוצר את יבולו השנתי להיות רחב לב כלפי מי שבא לשדהו, עבד ועמל לקחת מעט לקט, שכחה ופאה. במקרה זה, דווקא העמדת העני ל״משפט־שדה״ על מה שליקט בעמל כפיו ותוך חשיפת פניו, תפגע בכבוד הסגולי (dignity) של העני. לדעתי, המקור לדרישה מבעלי היכולת להכיל את מצוקתם של מי שחיים על הקצה הוא הסיפור של מגילת רות.

המגילה פותחת בפסוק תמים למראה המתאר את תקופת ההתרחשות: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", אך פורש באופן טעון בתלמוד הבבלי: "איזה דור שכולו הבל? הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים… דור ששופט את שופטיו…" (בבא־בתרא ט"ו, ב'). עקב רעב שיצר משבר כלכלי, מתואר שאלימלך, נעמי אשתו ושני בניו, מחלון וכליון, עוזבים את הארץ.

לאחר שהבנים נושאים נשים מואביות, רות ועורפה, הם ואלימלך מוצאים את מותם בנכר. נעמי שבה לארץ עם רות כלתה. בצר להן, רות הולכת ללקט מתנות עניים בשדה של בועז. לאחר שבועז שומע שהיא נערה ממואב, ואולי איננה שולטת בחוקי הצדקה המקומיים, הוא מורה לפועליו: "וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ" (רות ב', ט"ו־ט"ז). אם כן, לאן חותר האתוס הישראלי המסנתז צדקה ומשפט?

ויתור של קרבה

בסוף מגילת רות, הכתוב מפרט את צאצאיהם של בועז ורות עד לידתו של דוד מלך ישראל. בכך, סיפורם של בועז ורות הופך להיות מרומן בין גבר לעלמה לאתוס מכונן שמציב מודל שלטוני־כלכלי־חברתי, המהווה אבן יסוד עבור הבית הלאומי הישראלי. לפי המודל, הבסיס הוא ויתור שעושים לאח, ויתור של קרבה. תרומה מהעמל הפרטי לטובת העצמת הכלל. רוחב הלב ולקיחת האחריות מעבר לשורת הדין והצדק, ואפילו במחיר של עלות כספית, משפרים את רוח האחווה, וזו מוסיפה לחוסנה של החברה והלכידות שלה.