פעולת התיעוד נעשית לא רק למען ההיסטוריונים של העתיד, אלא גם למען הנצחה קולקטיבית: מוזיאונים, סרטים דוקומנטריים, ספרים. "אנחנו עדיין לא בשלב ההנצחה", מבהירה ויניצקי-סרוסי, "אפילו לא סיימנו להתאבל. על הנצחה אפשר לדבר כשאירוע מסתיים. גם לא ברור אם שם המלחמה שנקבע יישאר כפי שהוא. אני מעריכה שלא".
אבל כאשר יגיע זמנה, ההנצחה עלולה ליפול תחת ההגדרה "עבר בעייתי", היא מוסיפה. "אני חוזה שגם האירוע הזה יהיה מאוד קשה להנצחה. באופן כללי, המדינה לא ממהרת להנציח טרור כי היא נתפסת כמי שבגדה ביכולת להגן על אזרחיה. במקרה הזה, על אחת כמה וכמה.
"אפשר לראות את ההבדל בין האופן שבו מונצח טרור בארץ לעומת ההנצחה הצה"לית. נפגעי טרור היו צריכים להילחם על כל שביב הכרה. גם טקס הזיכרון לנפגעי טרור ביום הזיכרון הוא שעתיים אחרי טקס ההנצחה לחיילים. יש דוגמאות נוספות. רצח רבין בעייתי להנצחה, ולא במקרה יש שני ימי זיכרון, אנדרטה בתל אביב וקבר בירושלים".
עם זאת, עבר עצוב הוא לא בהכרח "עבר בעייתי". "השואה עבור הגרמנים היא הנצחה בעייתית. לא עבור הישראלים, כמובן. ברור לנו מי הטובים, מי הרעים ומה המקום של האירוע הזה בנרטיב שלנו, ואם כבר, יש אולי הנצחת יתר של האירוע, כפי שקורה לעתים. אבל הגרמנים, שבאמת התאמצו לתת ביטוי לשואה גם אצלם, בכל זאת הציגו אנדרטה בברלין שלא תמיד ברור ממנה מה בדיוק מונצח בה. רק מי שמגיע למוזיאון הסמוך לאנדרטה יכול לקבל את המידע".
ומה לגבי אירועי 9/11?
"קודם כול השם - רק תאריך בלי משמעות. במוזיאון הדגש הוא על גבורת השוטרים והכבאים, ובצדק, אבל גם היו המון קורבנות אזרחיים. ובנוסף, לא מוצג הקשר לאירוע. וההחלטה לרכז את כולו בניו יורק, נועדה אולי לטשטש את העלבון על כך שפגעו להם בפנטגון".
כתבות
ני"ע
