הלכות שכר עדים

הופעתם של עדים בבתי המשפט היא בעיה כאובה בכל הערכאות. רק לעיתים רחוקות מתלהבים אנשים לחוות חוויה של מתן עדות. לעיתים הרתיעה היא מעצם מתן העדות בשל תוכנה העדין או המביך. פעמים חוסר ההתלהבות נובע מאובדן זמן רב בשל מתן העדות ובהמתנה לפני העדות. אך יש גם מי שנרתעים משום אובדן ההכנסה שיכלה להיות להם בפרק זמן הנגזל על ידי משך הזמן של מתן העדות, ההכנה לעדות וההמתנה.

שכר העדות אינו ריאלי, ובהקשר אחרון זה עוסק פסק דין שניתן ביום 14.7.97 ע"י סגן הנשיא של בית הדין הארצי, אליאסוף, על דעת הנשיא אדלר, השופט רבינוביץ' והנציגים ורטמן וברמור, בדב"ע נז 132/ המערער דב אורן נגד המשיבים דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ ומר יהורם אהרוני. המשיב האחרון, הוא המשיב 2, הוא גם העד שבו ידובר.

לפנינו עירעור ברשות בפני בית הדין הארצי בירושלים על החלטת בית הדין האיזורי בתל-אביב (השופטת סמט ונציג הציבור נויפלד), בו חוייב המערער (שהוא התובע בהליך) לשלם למשיב 2 (שהעיד בהליך האמור) הוצאות התייצבותו למתן עדות בסך 1,200 שקל בצירוף מע"מ. בבית הדין האיזורי מתנהלת תובענה כספית שהגיש המערער נגד המשיבה 1.

ב"כ המערער ביקש מבית הדין להזמין לישיבת בית הדין ביום 4.12.1996 מספר עדים מטעמו, וביניהם המשיב 2, תוך מתן התחייבות לשאת בהוצאות העדים. בית הדין אישר את הבקשה. המשיב 2 התייצב בדיון ביום 4.12.1996 ומסר בראשית הדיון עדות קצרה. לאחר מכן נרשם בפרוטוקול מפי המשיב 2 כדלקמן:

"מאחר והיום אני עובד כעצמאי ומעסיק 3 עובדים במשרד מדידות ואני פניתי לבית המשפט בדרישה לדחות את הופעתי היום, אמרו לי שהתיק נגמר בפשרה ואני מחזיק אסמכתא בידי. אני מלמד בקורס השתלמות מפקחי עבודה. הנזק שנגרם לי הוא כ-1,800 שקל פלוס מע"מ, וזאת אבקש לקבל כהוצאות התייצבותי לדיון".

תגובת המערער לבקשת המשיב 2 היתה כדלקמן:

"הבהרתי לעד, שאין שום בעיה לבוא בפעם הבאה שבוודאי תקטין לו את ההוצאות, ולכן ביקשתי שיבקש דחייה על מנת להקטין את הנזק שלו. הוא קיבל את המכתב, ואמרתי לו שמצידי יבוא לישיבה הבאה".

החלטת בית הדין האיזורי היתה, כי "התובע ישא בהוצאות העד בסך 1,200 שקל בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום".

עירעורו של המערער הוא על כך שסכום ההוצאות שנפסק לעד (המשיב 2) חורג במידה קיצונית מהמקובל לגבי שכר עד שאיננו עד מומחה.

המשיבה 1 הודיעה לבית הדין, כי אינה צריכה להביע עמדה בנושא, שהרי לא היא הנושאת בהוצאה.

המשיב 2 לא התייצב לדיון בארצי, אך שלח הודעה בכתב בה פירט את הנסיבות, וציין כי ההופעה למתן העדות גרמה לו להפסד כספי שרק בחלקו נפסק לו על ידי בית הדין האיזורי.

על-פי תקנה 53(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, חלות בבית הדין לעבודה הוראות התקנות 178 עד 189 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בדבר הזמנת עדים, וזאת בשינויים המחוייבים.

בתקנה 187 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע כדלקמן:

"187. (א) נענה אדם להזמנה להעיד בבית משפט, רשאי בית המשפט או הרשם לצוות כי ישולמו לו דמי נסיעתו ממקומו למקום מושב בית המשפט וחזרה, וכן שכר בטלה ודמי לינה כפי שייראו לבית המשפט או לרשם; הוזמן האדם להעיד כמומחה, ישולם לו, נוסף על דמי הנסיעה והלינה, שכר כפי שייראה לבית המשפט או הרשם.

"(ב) אוצר המדינה לא יחוייב לשלם, על פי תקנת משנה (א), שכר והוצאות העולים על השיעורים הנקובים בתוספת השנייה; הוראה זו תחול גם על שכרו של מומחה בעד בדיקה, חוות דעת או עדות, על אף האמור בתקנה 131".

על פי התוספת השנייה לתקנות, שכר הבטלה ליום התייצבות, כיום, הוא עד 50 שקל.

העקרון בתקנה 187 הנ"ל הוא, כי בית הדין אינו מוגבל בגובה קביעת שכר עדים המתייצבים לפניו, מלבד כאשר התשלום לעדים הוא מחשבון אוצר המדינה. יחד עם זאת, יש להטעים כי בתקנה 187(א) מדובר ב"שכר בטלה... כפי שיראו לבית המשפט או לרשם".

חובת מתן עדות בבית משפט או בבית דין "נושאת אופי ציבורי מובהק, כשלחברה הזכות לדרוש מן הפרט את שירותיו כעד. לנטל שבחובה להעיד יש משמעות כפולה: (א) הקרבה של זמן, מאמץ, הפסד שכר וכן (ב) ויתור על עקרון ה-PRIVACY" (אליהו הרנון, "דיני הראיות", חלק ראשון, עמ' 62). כמו כן, ההלכה במשפט העברי היא, כי "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ"ח, סעיף א').

יחד עם זאת, אין להפוך חובה זו לנטל מכביד על הצדדים לדיון, בכך ש"שכר הבטלה" יהיה פיצוי בשיעור חריג וחסר פרופורציה לנסיבות הכרוכות במתן העדות. ההלכה במשפט העברי אוסרת תשלום שכר לעד בעד עצם מסירת העדות, אך היא מתירה לשלם לעד הוצאות ושכר בטלה (ר' א' שוחטמן, "סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי", עמ' 273).

לאור הנוסח של תקנה 187 (א), השאלה בפני הארצי היתה, האם בעניין הנדון יש מקום להתערבות בהחלטת בית הדין האיזורי בפסקו למשיב 2 "הוצאות" בסך 1,200 שקל בצירוף מע"מ.

ככלל, אין מקום להתערבות ערכאת העירעור בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית, כל עוד אין בהן משום עיוות דין או חוסר סבירות. בעניין הנדון, נראה היה לארצי כי לאור הסבריו של המערער בדבר אפשרות דחיית מתן עדותו של המשיב 2 וכן אורך הזמן של מתן עדותו, לא היה מקום לפסוק סכום "הוצאות" בסך 1,200 שקל בצירוף מע"מ.

על פי הנסיבות העולות מפרוטוקול הדיון, הוחלט כי יש להפחית סכום זה ולהעמידו על 300 שקל בלבד, ללא תוספת מע"מ. הדברים שנפסקו ע"י הארצי בפסק דינו חלים על כל הערכאות ובכך חשיבותם. (כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ, פקס 03-7523311) « «הלכות שכר עדים «רבים נרתעים מהחובה להעיד בבית המשפט משום אובדן הכנסה הכרוך במתן עדות * שכר העדות אינו ריאלי ובהקשר זה ניתן לאחרונה פסק דין שחל על כל הערכאות ומשום כך חשיבותו