הסוד של טוני בלייר

המשקיפים השונים, שהתקשו להסביר את נצחונו של טוני בלייר בבריטניה, נתפסו לאריזה החיצונית המיופייפת של מסע הבחירות. נכון, הלייבור לא התאמץ במיוחד להיות מאיים, ולהרתיע את ציבור אוהדיו. משום כך, ברמת הקלישאות, הלייבור הנפיק את הסחורה המבוקשת: שוק חופשי, הפרטה, גמישות ביחסי העבודה, ומשטר קפיטליסטי בבסיסו.

אבל, בפרוגרמה המעשית של המפלגה, ישנם לא מעט מסרים סוציאל-דמוקרטיים. כך, למשל, הלייבור מתכוון להדק את קשריה של בריטניה עם האיחוד האירופי, כמיטב המסורת של מפלגות עובדים שמטיפות לפתיחות איזורית בכל מקום. הלייבור מצהיר על תמיכתו באמנה החברתית של האיחוד, שנראתה מתקדמת מידי בעיני השמרנים. מאידך, הלייבור דוחה בינתיים את ההצטרפות למטבע אירופי אחיד, שעלולה לפגוע בפועלים הפשוטים של בריטניה.

הלייבור גם מתכנן, בקרוב מאד, להכריז על העברת סמכויות ממשל לסקוטלנד וווילס. הגברת החופש האיזורי, היא לכאורה עניין פוליטי טהור, אך לחלוקה הגיאוגרפית בבריטניה יש משמעות חברתית-כלכלית רבה. סקוטלנד וויילס שוכנות בלב ליבם של מכרות הפחם והתעשייה הכבדה, ולכן הן גם הנפגעות הראשייות מבחירתה הערכית של טאצ'ר - לעזוב את המפעלים התשושים לנפשם, ולהניח להם לגווע. נטייות ההתבדלות המקומיות, הן כנראה ביטוי לתחושה השוררת כי הממשל המרכזי לא דואג כראוי לשיקום התשתית הכלכלית שנהרסה.

הלייבור, במצעו, גם מכריז על הנהגת שכר מינימום; ומסתבר שהמגזר העסקי לא מעלה התנגדויות סרק כאשר הוא נתקל במסר תקיף. אבל, עיקר העיקרים שמבדיל בין הלייבור למפלגה השמרנית מוגדר במונחי תקציב. הלייבור אמנם משלם מס שפתיים לתקציב מאוזן. אבל במצעו נאמר במפורש, כי חלקה בתמ"ג של ההוצאה הלאומית לחינוך יגדל במהלך הקדנציה שלו. הלייבור גם מתחייב להגדיל משנה לשנה את ההעברות למערכת הבריאות הממלכתית, שנמצאת במשבר קשה.

ביחסו של הלייבור להוצאה הציבורית, טמון כנראה לפחות שמץ מההסבר להצלחתו בבחירות. למרבה הפלא, ובניגוד למוסכמה - שלא ברור על מה היא נשענת - הרוב הדומם תומך בהגדלת ההוצאה הציבורית היכן שצריך, גם אם היא כרוכה בהעלאת מס. אישור לכך, מתקבל מסקר ה"אקונומיסט" לאחר הבחירות בבריטניה. הרוב המכריע של הנשאלים (%76) מצדדים בהרחבת שירותי הבריאות, החינוך והרווחה, במקביל להעלאת מס מסויימת. לשאלון דומה, שהופץ ב-1991, השיבו בחיוב רק כ-%64 מהנחקרים. ייתכן מאד, שהמציאות הלא מלבבת בתחומים שונים עושה את שלה - מעבר לכל הטפה סוציאליסטית.

הלייבור אמנם לא נקב בשמם או בשיעורם של מסים ספציפיים שיוטלו. אך במהלך הבחירות, מועמדו למשרת שר אוצר - גורדון בראון - נתן להבין מבין השורות כי אינו מתחייב להקפאת נטל המס. מסתבר, שציבור הבוחרים קלט את הרמז, ואפילו מוכן לאמץ אותו.

גישתו החכמה והפרגמטית של טוני בלייר, מתבטאת בהכרזת בחירות שלו שצוטטה ב"אקונומיסט": "זהו עידן ריאליסטי, שבו מתייחסים לתביעות אקסטרווגנטיות בהרמת גבה". תפיסת המציאות שגלומה בדבריו של בלייר, היא תמצית הסוציאל-דמוקרטיה בשלהי המאה ה-20; והיא גם סוד קיסמה המתחדש לאחר 30 שנה של דוגמטיזם כאילו ליברלי.

גישתו הלא-פשטנית של הלייבור לנושאי כלכלה וחברה, הופגנה כבר בימים הראשונים לשלטונו, בהחלטה על העברת סמכות קביעת הרבית לידי הבנק המרכזי. באופן מסורתי בבריטניה - בשונה מרוב המדינות המערביות - האחריות על קביעת הרבית הושארה בידי שר האוצר, שפעל תוך תיאום עם הבנק המרכזי.

צעדו של הלייבור עומד כאילו בסתירה ליעדן המוצהר של מפלגות שמאל: שמירה על תעסוקה מלאה. זאת כיוון שקיים פוטנציאל התנגשות בין הידוק מוניטרי ליצירת מקורות תעסוקה. ייתכן שהלייבור החליט על משמעת מוניטרית, כהכנה להשתלבות מאוחרת יותר באיחוד האירופי. ואולי, נוח לממשלה להציב שוטר מוניטרי חיצוני, כאשר היא נוטה למתירנות מסויימת בתקציב.

בכל מקרה, מעניין לקרוא את ניתוחו של ה"אקונומיסט" בעניין שלא יורד מהכותרות גם אצלנו. העיתון הבריטי מתייחס מאד באהדה לחיזוק כוחו של הבנק המרכזי, אך מדגיש כי יש בה משום פגיעה בחלוקת האחריות המתחייבת מההליך הדמוקרטי: הבנק המרכזי, בניגוד לשר האוצר, לא בהכרח משקף את הכרעת הבוחרים.

הפשרה שמתגבשת בבריטניה - לתשומת ליבם של המתווכחים כאן - מושתתת על שני עיקרים. האחד, שר האוצר הוא שיקבע את יעד האינפלציה; ובקביעה זו - המייצגת את טעמיו של הציבור - יש משום הכוונה של הרבית. השני, תוקם מועצה מוניטרית ליד הבנק המרכזי, שתחליט על גובה הרבית. ההחלטה תאושר על ידי וועדה פרלמנטרית, ובמקרים יוצאי דופן, האוצר יוכל להתערב.

המועצה המוניטרית תכלול את נגיד הבנק, שני סגניו, ו-6 מומחים אחרים. מתוכם, ארבעה ימונו על יד שר האוצר. מינויים של כמה מהמומחים על ידי שר האוצר, יוצר זיקה בין המועצה המוניטרית לממשלה. עידון מסויים של קבלת ההחלטות, מושג גם בעזרת ההיררכיות השונות שמעורבות. ובסך הכל, הניסיון הבריטי ראוי להתייחסות רצינית, כיוון שהוא מחדד היטב את הדילמות הכרוכות במתן עצמאות לבנק המרכזי. « «הסוד של טוני בלייר « עלייתו של הלייבור לשלטון בבריטניה, היא נצחון הפרגמטיזם על הסיסמאות. מי היה מאמין לפני שבועיים, שהלייבור יחזק את כוחו של הבנק המרכזי?