הנקראות ביותר

הסכם קונסיגנציה כמסווה לעיסקת מכר ומשכון

ה"פ 175123/96 המבקשת: אופנת ברוך תעשיות טקסטיל בע"מ נגד המשיבה: מישנאל תעשיות ומסחר (1987) בע"מ

חברת מישנאל תעשיות ומסחר בע"מ הינה בעלת זכויות במקרקעין בראשל"צ. מישנאל בנתה והפעילה על המקרקעין קניון בשם "שופ-אין".

חברת פרונטו - בית האופנה לגבר בע"מ, היתה שוכרת של חנויות בקניון. מישנאל הגישה נגד פרונטו תביעה בסדר דין מקוצר. לבקשתה, הוטל צו עיקול זמני על כל המטלטלין שבחנות פרונטו. ביום 26.1.96 ניתן פסק דין לטובת מישנאל, ובמסגרתו אושר העיקול הזמני.

חברת פרונטו נקלעה לקשיים כלכליים, ובתחילת שנת 1995 הפכה חידלת פירעון. בסוף חודש אוקטובר 1995 נעלה מישנאל את החנות, תוך שהיא מונעת מפרונטו להוציא את הסחורה המצויה בה. בד בבד הפסיקה פרונטו את ניהול עסקיה בחנות.

מרבית הסחורה שנותרה בחנות היתה מתוצרת חברת אופנת ברוך תעשיות טקסטיל בע"מ (להלן: "ברוך"). ביום 28.1.96 הוגשה ע"י ברוך המרצת הפתיחה, בה עותרת ברוך לקבלת צו עשה, אשר יורה למישנאל להשיב לידיה את הסחורה שנתפסה בחנות פרונטו. ברוך מבססת את התובענה על הטענה, כי הינה הבעלים של סחורה זו, וכי מסרה אותה לידי פרונטו במסגרת עיסקת קונסיגנציה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי החל ממועד פתיחת חנות פרונטו ובמשך מספר שנים, נהגה ברוך למכור סחורה לפרונטו כמקובל, ולא היתה ביניהם העברת סחורות על דרך של "קונסיגנציה".

ואולם, ביום 6.2.95, סמוך לאחר הגשת תביעת מישנאל והטלת העיקול, נערך בין ברוך לבין פרונטו "הסכם הקונסיגנציה" (להלן: "הסכם הקונסיגנציה"), ובו נקבע כי:

"תישאר הסחורה שתספק ברוך לחנות, בבעלות ברוך, עד למכירתה ללקוח; והחנות תקבל מברוך אחוזים בשיעור שייקבע בהתאם למכירה בפועל של הסחורות שתספק ברוך לחנות; ותוך שמירת זכות ברוך ליטול את הסחורה בחזרה, במלואה או בחלקה, בכל עת".

עוד נקבע בהסכם הקונסיגנציה, בסעיף 6, כי:

"החנות מצהירה, מאשרת ומתחייבת, כי הסחורה שתקבל לחנות מברוך, תישאר אך ורק בבעלות ברוך עד למכירתה, וכי החנות מקבלת לחזקתה בלבד את הסחורה מברוך; וכי החנות מאפשרת לברוך לשווק את מוצריה מהחנות בלא כל תמורה נוספת מעבר לאמור ולמפורט בסעיף 5 לעיל".

הסכם הקונסיגנציה מוסיף וקובע בסעיפים 3 ו-4, כי ברוך תהא חופשיה להציג ולמכור בחנות מוצרים מתוצרתה על פי שיקול דעתה, וכי המכירות בחנות תתבצענה רק באמצעות חשבוניות מס של ברוך.

לאחר חתימת ההסכם אף נתלה בחנות שלט, בנוסף לשלט של פרונטו, לפיו החנות הינה "חנות מפעל" של אופנת ברוך.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לפרשנות שיש ליתן להסכם הקונסיגנציה הנ"ל. בעוד שלגירסת ברוך תכלית העיסקה הינה "מתן רשות שימוש לברוך בחנות פרונטו לצורך הפעלת חנות מפעל שלה במקום ולמתן שירותי כ"א למכירת מוצרי ברוך בחנות, כנגד תשלום עמלה בשיעור %25 מסך כל היקף המכירות של ברוך בחנות", זאת ותו לא, הרי שלגירסת מישנאל, הסכם הקונסיגנציה שנחתם בין פרונטו לברוך אינו אלא מסווה לעיסקה שכוונתה שיעבוד מוצרי ברוך כערובה לחיוב, ומהותה האמיתית הינה מכירת הסחורה לפרונטו תוך הבטחת חיוביה של פרונטו.

ההלכה העוסקת בסוגיה שבפנינו נקבעה בע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ ואח', פד"י מה (5) 490 (להלן: "הלכת קולומבו").

באותו מקרה נערך הסכם בין חברת "מאמא יוקרו" לבין חברת קולומבו, לפיו תספק האחרונה צעצועים לראשונה בקונסיגנציה, וזאת לאחר שבמשך שנים סופקו הצעצועים בדרך של מכירה רגילה.

עם מסירת הסחורות אף נרשם על תעודות המשלוח שסיפקה קולומבו, כי "הסחורה הינה רכוש קולומבו עד תשלומה המלא,... - קונסיגנציה". חברת "מאמא יוקרו" נקלעה לקשיים כספיים, ומונה לה כונס נכסים לבקשת בנק למסחר בע"מ.

השופט בך קבע, כי יש לראות בעיסקת הקונסיגנציה באותו מקרה משום עיסקה שנועדה "להבטיח שיעבוד של הנכסים לטובת קולומבו כערובה לחובות של 'מאמא יוקרו' בקשר לאותה עיסקה", ועל כן חלות הוראות חוק המשכון, תשכ"ז-1967, על עיסקה זו, לרבות סעיף 2 (ב) לחוק, הקובע כ"הוראות חוק זה יחולו על כל עיסקה שכוונתה שיעבוד נכס כערובה לחיוב, יהא כינויה של עיסקה זו אשר יהא", כן חל סעיף 178 לפקודת החברות, ומשלא נרשם שיעבוד על הסחורה לטובת קולומבו, נקבע כי כונס הנכסים, באותו עניין, זכאי היה להחזיק בסחורה.

המקרה שלפנינו דומה דמיון רב למקרה שנדון בהלכת קולומבו. בשני המקרים נערך בין הצדדים, בשלב מסויים, "הסכם קונסיגנציה", וזאת לאחר שבמשך מספר שנים סופקה סחורה בדרך של מכירה רגילה.

בשני המקרים נקבע, כי הבעלות בסחורה נותרת בידי החברה המספקת את הסחורה, ואולם, בעוד שבמקרה קולומבו נקבע בין הצדדים, כי הבעלות בסחורה תיוותר בידי החברה המספקת עד לתשלום מלוא ערכה על ידי מקבלת הסחורה, הרי שבמקרה שלפנינו הוסכם כי מקבלת הסחורה (פרונטו) אינה אמורה כלל לשלם את תמורתה אלא להיפך. פרונטו אמורה היתה למכור את הסחורה ללקוחות ולקבל מאת ברוך עמלה בגין פעולה זו.

זאת ועוד. בהסכם הקונסיגנציה במקרה שלפנינו נקבעו הוראות מפורשות אשר הקנו לברוך שליטה על הסחורות שתוצגנה בחנות, ועל החשבוניות שבהן תבוצענה המכירות, וכן נקבעה במפורש זכותה של ברוך ליטול את הסחורה בכל עת מן החנות על פי שיקול דעתה.

נשאלת השאלה, באם קביעות אלו בהסכם הקונסיגנציה שבפנינו, בהנחה שאכן התממשו בפועל, יש בהן כדי ליצור הבחנה בין הסכם זה ובין הלכת קולומבו, באופן המוליך למסקנה כי במקרה שלפנינו, להבדיל מן המקרה אשר נדון בעניין קולומבו, אין המדובר בעיסקת מכר ושיעבוד מוסווית?

אין ספק, כי המניע העיקרי שעמד ביסוד כריתתו של "הסכם הקונסיגנציה" במקרה שלפנינו, היה יצירת מנגנון עיסקי, לפיו לא תועבר הבעלות בסחורה לפרונטו, והדברים עולים ברורות מלשון ההסכם עצמו.

הסיבה לכך לא היתה בשום אופן חשש כלשהו מצד פרונטו, כי לא תוכל למכור את הסחורה, שהרי פרונטו רכשה במשך מספר שנים סחורה מברוך במכר רגיל, ומכרה אותה בחנות.

הסיבה האמיתית בגינה נחתם "הסכם הקונסיגנציה" עולה מן העדויות. הסכם הקונסיגנציה נחתם, מכיוון שלפרונטו לא היו עוד באותה תקופה אמצעים לרכוש, בדרך המכר הרגילה, סחורה מאופנת ברוך, והסכם הקונסיגנציה נועד לאפשר לפרונטו להמשיך ולקבל סחורות מאת ברוך לשם מכירתן, תוך הבטחה מקסימלית של זכויות ברוך בסחורה זו לעומת נושים אחרים של פרונטו.

המסקנה כי מטרת "הסכם הקונסיגנציה" היתה לאפשר לפרונטו להמשיך ולגייס סחורה, על אף הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה החנות, וזאת תוך הבטחת האינטרסים של ברוך בסחורה זו.

הסכם כזה אינו יכול על פי מהותו ועל פי מטרתו להיחשב כהסכם קונסיגנציה, שכן הוא נעדר את המאפיינים של עיסקת קונסיגנציה, כפי שאלה הוגדרו על ידי כב' השופט בך בהלכת קולומבו.

עוד ציין כב' השופט בך בהלכת קולומבו את משמעותו של סעיף 2 (ב) לחוק המשכון, כהוראה חוקית המדגישה את מהות העיסקה, להבדיל מחזותה החיצונית, באומרו:

"לידתה של הוראה זו נעוצה בתופעה הנפוצה של ניסיונות, שעשו צדדים לעיסקאות משכון, להסוות את האופי האמיתי של העיסקאות בכסות משפטית שלא היתה, באופן פורמלי, זו של שיעבוד... חוק המשכון, בסעיף 2 (ב) שבו, מנסה להתמודד עם התופעה האמורה של הסוואת עיסקאות משכון. החוק אומר לנו, כי יש להתעלם מן החזות החיצונית של העיסקה ולבדוק, אם מבחינה מהותית מדובר בעיסקה שכוונתה שיעבוד נכס כערובה לחיוב".

במקרה שבפנינו הוקנו, אמנם, לברוך אמצעי שליטה בסחורה, אך היו נרחבים במידה ניכרת מאלו שנקבעו במקרה בו דנה הלכת קולומבו, אך במהותה נותרה העיסקה שבפנינו דומה לעיסקה שבהלכת קולומבו, ולפיה רצונם של הצדדים היה כי פרונטו תוכל להמשיך לעסוק בממכר סחורתה של ברוך בחנות, כפי שעשתה במשך שנים מספר קודם לכן, תוך ניסיון להקנות לברוך באותו שלב ביטחון מקסימלי בגין סחורה זו, בשל הקשיים הכספיים שאליהם נקלעה פרונטו.

מטרתו האמיתית של "הסכם הקונסיגנציה" היתה, אם כן, שיעבוד הסחורה לטובת ברוך, כערובה לחיוביה של פרונטו, תוך הבטחת עדיפותה של ברוך בסחורה זו על פני נושים של פרונטו.

העובדה שהבעלות בסחורה לא הועברה פורמלית לידי פרונטו, וכן העובדה שהצדדים דאגו להסתיר את אופיה האמיתי של העיסקה, בקובעם כי הרווחים שאמורה היתה פרונטו להפיק ממכירת סחורתה של ברוך, יועברו אליה בדרך של עמלה, בשיעור מוסכם של %25 ממחזור המכירות שתבצע פרונטו, כל אלה אין בהם כדי לשנות את המסקנה.

התוצאה: ביהמ"ש קובע, כי הסכם הקונסיגנציה אינו אלא מסווה לעיסקת מכר ומשכון, ומשלא נרשם שיעבוד, אין לברוך זכויות עדיפות בסחורה, ובקשתה נדחית.

מפי השופטת: א. חיות (שלום, תל-אביב) (א. חיות מכהנת כשופטת בפועל בביהמ"ש המחוזי, תל-אביב).

בשם המבקשת: עו"ד אגמון ו/או שרגיל.

בשם המשיבה: עו"ד גדעון אליאב ו/או מנור. « «הסכם קונסיגנציה כמסווה לעיסקת מכר ומשכון «ה"פ 175123/96 המבקשת: אופנת ברוך תעשיות טקסטיל בע"מ נגד המשיבה: מישנאל תעשיות ומסחר (1987) בע"מ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות